דרושים: אנשים שמחפשים עבודה

על השינויים במשמעות העבודה בחיינו, לנוכח מגיפת הקורונה

האם העבודה היא מקור לגאווה, דימוי עצמי, סטאטוס, הערכה, וחיבור לחברה הרחבה? או שאולי העבודה מבטיחה את הקיום הפיזי בלבד, ואם יש לנו אמצעים כלכליים שמאפשרים לנו לחיות ולהתקיים  מבלי שנעבוד, סביר שנוותר עליה?

פרופ’ סיגל אלון מאוניברסיטת תל אביב, סבורה שמגפת קורונה מהווה הזדמנות יוצאת דופן לבדוק האם התהליכים שמתרחשים כבר שנים בעקבות הגלובליזציה והאוטומציה, מואצים בעקבות מגפת הקורונה.

ערך העבודה בישראל, כגורם שמבטיח מימוש עצמי וקיום כלכלי – היה עד לעשורים האחרונים גבוה, יחסית למעמדם של הפנאי, הקהילה, הדת, והמשפחה. בישראל של שנות ה-80 וה-90 במאה הקודמת, 90% מהעובדים רצו להמשיך לעבוד, גם אם אינם זקוקים לשכר, למרות שערכי העבודה נעשו יותר חומריים לעומת שנות ה-50 וה-60, בראשית קיומה של מדינת ישראל.

עם זאת, בזמן משבר הקורונה, כאשר הביטחון התעסוקתי אינו מובטח ודרך העבודה השתנתה, למשל עבודה מרחוק ושימוש גובר בטלקומוניקציה – האם הערכים האינטרינזיים של העבודה כגון עניין, הערכה עצמית, דימוי עצמי, וסטאטוס עדיין עולים על הערכים החומריים (כלכלה, קיום)? דוגמה לשינוי כזה היא ההתחזקות של ערכי העבודה כמנוף של תרומה לחברה לאחר אירועי הטרור של ספטמבר 2011.

השאלה ששואלת פרופ’ אלון היא איך השפיעה מגפת הקורונה על מרכזיות ומשמעות העבודה. האם המשבר שיצרה המגפה ואשר שיבש את שוק העבודה, שינה גם את התפיסה של ישראלים לגבי מקומה של העבודה בחייהם? האם התערער מעמדה של העבודה כדרך העיקרית למימוש עצמי ועניין? האם התחזקה תפיסת העבודה כ”מנוע” להשגת פרנסה?

המחקר של פרופ’ אלון הוא מחקר ארוך טווח, ויוצא מנתונים היסטוריים של שנים לפני פרוץ המגפה, עובר דרך נתונים שנאספו בזמן שיא המגפה (בסגר של ספטמבר 2020), בשלבים מתקדמים של המגפה (2021, 2022), וימשיך לעקוב אחר השינוי בתקופה שתבוא לאחריה (2024). כך מתכוונת פרופ’ אלון לבדוק את השינוי בתפיסות מרכזיות של מעמד העבודה בחיינו. במילים אחרות, מדובר  בבדיקה שנערכת בתנאים של “המעבדה של החיים” במציאות ישראלית, כאן ועכשיו.

ממצאים ראשוניים חושפים את החותם המשמעותי שהותירה המגפה בשוק העבודה. לא רק ששיעור התעסוקה ירד, נצפתה גם עלייה באי יציבות תעסוקתית, בתחושה הסובייקטיבית של חוסר ביטחון תעסוקתי, וגידול באי-שוויון בסיכויי התעסוקה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. יתר על כן, מהמחקר עולה כי ההלם התעסוקתי שגרמה המגפה היה חזק דיו כדי לזעזע את אוריינטציית העבודה של ישראלים רבים, וגרם להם לשקול מחדש את תפקידה של העבודה בחייהם. התוצאות מעידות על זינוק דרמטי בזמן המגפה (הסגר השני) בנכונות של משיבים לעבוד גם ללא צורך כלכלי.

אם כן, לפחות בשלב הראשון של ההלם שגרמה המגפה, התחזקה התפיסה של העבודה כמקור למימוש עצמי וחיבור לחברה הרחבה. ניתן להסיק כי השינוי המשמעותי הזה באוריינטציה לעבודה שהתרחש במהלך המגפה משקף טראומה אוניברסלית שנגרמה בשל הרמה הגבוהה של חוסר הוודאות התעסוקתית בזמן המגפה.

האם ההשפעה הזו תהיה זמנית – או ארוכת טווח? האם מגיפת הקורונה תשנה מן היסוד את התפיסה שלנו באשר לעבודה כמקור למשמעות ולערך עצמי בחיינו?

המחקר ימשיך לעקוב אחר התפיסות של הציבור לגבי משמעות העבודה בחיים כדי לראות האם לאורך זמן מתעדכנות תפיסות אלו בהתאם לשינוי בנסיבות (כמו למשל, שחיקה מתמשכת, חזרה לשגרה, חזרה לעבודה במשרד, רה-אורגניזציה בארגונים, ושינויים כלכליים (כגון יוקר המחיה, ועוד).

המחקר ידגיש קבוצות אוכלוסייה שמצבן התעסוקתי-כלכלי הורע בזמן המשבר, כמו למשל ה”מיליניאלס”, שהם צעירים שנכנסו לשוק העבודה שאין בו יציבות תעסוקתית ולכן נפגעו ממשבר הקורונה יותר מאחרים, ולכן יתכן שיהיו הראשונים לשנות את תפיסתם לגבי משמעות העבודה בחיים. האם מגפת הקורונה תשנה את מרכזיות העבודה בחיי המיליניאס וקבוצות אחרות שהושפעו מן המשבר?

לתוצאותיו של המחקר הזה עשויות להיות השפעות מרחיקות לכת על  המדיניות הציבורית: האם משבר הקורונה יצר שינוי מהותי בעולם העבודה? האם צריך להתחיל לחשוב על דרך ההעסקה של עובדים בעידן שבו אי-השוויון באיכות התעסוקה ובשכר הולך וגדל? האם בעידן שבו לחלקים גדולים מן האוכלוסייה אין עבודה יציבה או טובה צריך להתחיל לחשוב על מודל של הכנסה אוניברסלית וחיזוק מדינת הרווחה?

החיים עצמם:

פרופ’ אלון אוהבת מסעות בטבע (“בעיקר אוהבת עליות”). המוטו שלה בחיים הוא האמרה של המדינאי והפילוסוף האירי-בריטי אדמונד ברק: “הגורם היחיד שיכול לאפשר את נצחון הרשע, הוא הימנעות מפעולה של אנשים טובים”.