קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

האם אנחנו נולדים חברתיים?

האם אנחנו נולדים חברתיים?

מחקר בחולדות גילה כי שיתוף פעולה חברתי מושפע מגנטיקה וכי יש לו ביטוי מוחי

כישורים חברתיים הם מגוון מיומנויות ויכולות שמסייעות לפרט ליצור קשרים בין-אישיים ותקשורת עם הסביבה. קיימים גורמים רבים שיכולים לפגוע בכישורים אלה (למשל, אוטיזם). ללא כישורים מתאימים, קשה ליצור מערכות יחסים ואינטראקציות חברתיות, לשתף פעולה עם הסובבים ולהיות חלק מקבוצת השווים, ועלולות להתעורר תחושות כגון דחייה ובדידות.

פרופ' אבי אביטל מהמעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית באוניברסיטת חיפה וצוותו חוקרים את תכונת החברתיות (בנוסף לוויסות רגשי וקשבי), ומתמקדים בשיתוף פעולה חברתי. אומר פרופ' אביטל:  "שיתוף פעולה חברתי דרוש לתפקוד יום-יומי, לרווחה ולנפש של כל אדם בכל תחום כמעט". במסגרת מחקרם האחרון ביצעו פרופ' אביטל וצוותו סדרת ניסויים. בניסוי הראשון הריצו שתי קבוצות של חולדות – זכרים ונקבות – במבוך שפיתחו במיוחד למטרה זו. כדי להגיע לתגמול (סוכרוז) שחיכה בסוף המבוך, נדרשו החולדות לשתף פעולה – לרוץ יחדיו במשך כרבע שעה בין שלושה אזורים לא מסומנים. רק מעבר מתואם בין שלושתם הביא לסוף המבוך ולתגמול המבוקש. החולדות הורצו במבוך זה כעשר פעמים, במשך כמה ימים. ככל שצברו יותר תגמולים, כך הוגדרו כמשתפי פעולה טובים יותר. בסיום הניסוי חישבו החוקרים מיהם משתפי הפעולה הטובים והגרועים ביותר (לפי מספר התגמולים שהתקבלו). לאחר מכן הם זיווגו את הטובים עם הטובות ביותר ואת הגרועים עם הגרועות ביותר. הצאצאים שנולדו הוכנסו גם הם למבוך בהמשך חייהם – ועברו את אותו תהליך כולל הזיווג. כך, שוב ושוב – במשך עשרה דורות.

התוצאה: הטובים ביותר הלכו והשתפרו מדור לדור (השיגו עוד ועוד תגמולים) ואילו הגרועים ביותר הלכו והידרדרו (עם הזמן ירדו כמעט לאפס התגמולים שהם זכו לקבל). "קיבלנו גרף של כל עשרת הדורות, שמעיד על שיפור או הידרדרות עקביים, וביקשנו לברר אם שיתוף הפעולה החברתי שתרם לכך הוא מולד, גנטי או נרכש,  סביבתי (למשל בזכות טיפול מיטיב של האם בתחילת החיים, בשלושת השבועות הראשונים)".

כדי לענות על שאלה זו ערכו החוקרים ניסוי נוסף, התנהגותי: הזכרים הטובים זווגו עם הנקבות הטובות, וכך גם הזכרים והנקבות הגרועים. לאחר מכן חצי מהצאצאים שנולדו לנקבות הטובות הועברו לטיפול אצל נקבות טובות אחרות, ואותו הדבר נעשה גם בקבוצת הנקבות הגרועות. בנוסף, חצי מהצאצאים של הנקבות הטובות הועברו לנקבות גרועות. וההפך – חצי מהצאצאים של הנקבות הגרועות הועברו לנקבות טובות. כך נוצרו ארבע קבוצות חדשות של צאצאים. החוקרים בדקו את שיתוף הפעולה החברתי שלהם במבוך, וגילו שהצאצאים הטובים, גם אלו שגודלו על ידי נקבה טובה אחרת או נקבה גרועה, המשיכו לשתף פעולה היטב (השיגו עוד ועוד תגמולים), בעוד הצאצאים הגרועים, גם אלו שגודלו על ידי נקבה טובה, לא השתנו (עדיין התקשו להשיג תגמולים). כלומר, התקבלה עדות חד-משמעית לכך ששיתוף פעולה חברתי הוא תכונה מולדת, גנטית, ולא מושפעת מסביבת הגידול.

 

החוקרים צילמו את הנקבות והצאצאים בשלושת השבועות הראשונים לחייהם. כך הבחינו בעובדה שהנקבות הגרועות בשיתוף פעולה, דווקא השקיעו יותר בטיפול ובגידול צאצאיהן (למשל יותר ניקו והיניקו אותם). פרופ' אביטל: "מדובר בסוג של פיצוי. הנקבות הגרועות יודעות שהצאצאים ידמו להן בשיתוף הפעולה החברתי אז הן משקיעות בהם הרבה יותר מהנקבות הטובות. אבל זה לא עזר להן – כישוריהם החברתיים של הצאצאים נותרו גרועים".

בניסוי נוסף ביקשו החוקרים לבדוק אם התגמול הוא זה שאכן מוביל לשיתוף הפעולה. לשם כך הם הורידו בהדרגה את ערך המתיקות של הסוכרוז שחיכה לקבוצות בסוף המבוך ובאחד הסבבים אף החליפו אותו במים. נמצא שגם כך, הטובים נשארו טובים והגרועים נשארו גרועים. פרופ' אביטל מסביר כי "מהממצא הזה אפשר להבין כי התגמול של משתפי הפעולה הוא שיתוף הפעולה עצמו. כפי הנראה הם נהנים מעצם העבודה יחדיו".

המבוך שבנו החוקרים

בהמשך סרקו החוקרים את מוחן של החולדות הטובות והגרועות ב-MRI ומצאו פעילות גבוהה יותר אצל הטובות בשלושה אזורים מוחיים – קליפת המוח הקדם-מצחית (שבין השאר אחראית לתפקודים ניהוליים כגון קשב וקבלת החלטות), הסטריאטום (שגם אחראי לתפקודים ניהוליים וקשור גם במוטוריקה); וההיפותלמוס (שבין השאר אחראי להפרשת אוקסיטוצין – "הורמון האהבה" – שממלא תפקיד בחברתיות). בהמשך, בסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, מתכוונים החוקרים לבחון את המנגנון הגנטי שמוביל לפעילות העצבית המוגברת שכפי הנראה קשורה בכישוריהן החברתיים. "אם נגלה אילו גנים וחלבונים אחראים לשיתוף הפעולה החברתי, ייתכן שנוכל להתחיל לפתח על בסיסם תרופות לטיפול בלקויות כגון אוטיזם", מסכם פרופ' אביטל.

 

החיים עצמם:

פרופ' אבי אביטל (מימין) וצוות מעבדתו

פרופ' אבי אביטל, 49, נשוי פלוס שלושה ילדים (10,12, 8) ("חכמים וחמודים"), מתגורר בקיבוץ שריד, מתופף ומטייל בזמנו הפנוי (טיולי שטח מוטוריים).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn