קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

חידת הדבורה והעטלף

חידת הדבורה והעטלף

פיענוח ציורים, בין היתר של הצייר רובנס, שבהם הוצפנו מסרים מתריסים לאינטלקטואלים יודעי סוד.

כדי להבין את האמנות והתרבות של העת החדשה המוקדמת, יש  להכיר את האמבלמה – סוגה ספרותית חידתית שמורכבת משלושה חלקים: תמונה (דימוי חזותי), כותרת (מוטו) ושיר או טקסט קצר (אפיגרמה שמרחיבה את הידע על התמונה והכותרת), לפי הגדרתה הצרה. בהגדרתה המורחבת יותר מדובר בצורת מחשבה: חידה שאין לה תשובה, לפחות לא אחת ויחידה.

משנת 1531, עם פרסום ספר האמבלמות הראשון, ועד למאה ה-18, היו האמבלמות לטרנד: כלי חינוכי ומשחק חברתי לחבורה מובחרת של יודעי סוד – אמנים, סופרים, מלומדים ואנשי חצר; פענוח האמבלמות הפך לעיסוק פופולרי והן נמצאו בכל מקום: בספרי אמבלמות (שהיו לרבי מכר אוניברסליים, שתורגמו, הועתקו או נערכו מחדש והוגשו לקורא המשכיל שיכול היה לפענחם), וגם בעיטורים ארכיטקטוניים, עיצוב פנים של בתים, ספרי תיעוד ועוד. הן הופיעו בכל רחבי אירופה (כולל אנגליה, גרמניה, איטליה, צרפת, דנמרק, פולין, שוודיה, ספרד ופורטוגל) וגם מחוצה לה (מאמריקה ועד אפריקה).

“בין שלושת חלקי האמבלמה יש קשר פתוח, שמשאיר מקום לפרשנות; כלומר, הטקסט (האפיגרמה והכותרת) לא תמיד הסביר את התמונה, וההפך. כך האמבלמה הפכה את הקורא או הצופה לפעיל מאוד: הוא זה שנדרש לחבר את המרכיבים לפי הפרשנות האישית. והדבר הזה מרגש בעיניי כיוון שהוא מעיד על תבנית חשיבה חדשה”, אומרת ד”ר תמר צ’ולקמן, היסטוריונית של האמנות וראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. ד”ר צ’ולקמן מתמחה באמנות הרנסנס והבארוק בצפון אירופה ואמריקה ומתמקדת באמבלמות.

הציור של רובנס אשר צויר בשנת 1625-1623 על רקע מלחמת 30 השנים באירופה, ודימוי הדבורה והעטלף שבו. צילום: באדיבות מוזיאון אלטה פינקוטק, מינכן.

רוב האמבלמות נכתבו בלטינית (ובהמשך גם בשפות המקומיות) וכללו מוסר השכל דתי, חברתי או פוליטי. מחברי הטקסטים היו בדרך כלל אנשי ספר והציירים האמנים איירו את הדימוי. ומי שחיברו בין הטקסטים לדימויים והדפיסו את האמבלמות והפיצו אותן היו לרוב המוציאים לאור. לפי הערכות, הודפסו מעל 6,500 ספרי אמבלמות שכללו יותר מ-100,000 אמבלמות בודדות – תופעה כמעט אוניברסלית בעת החדשה המוקדמת.

לדברי ד”ר צ׳ולקמן, “העובדה שהאמבלמות נוצרו כך שניתן היה לפרשן בדרכים שונות, שכל קורא מייצר אמבלמה חדשה בפרשנות שהוא נותן לה, מעידה על חשיבה ספקנית וביקורתית. כך הן שיקפו את השתנות צורת המחשבה המקובלת, הסגורה, שחותרת לתשובה אחת. הן סיפקו ריבוי של קולות ואמיתות ושיקפו את חוסר היציבות של העולם שאמיתותיו התערערו; התערערות גיאוגרפית והיסטורית, מגילוי העולם החדש, דרך התרופפות עולם הדת עם הרפורמציה הקתולית ועד התרופפות העולם הנראה עם פיתוחים והמצאות מדעיות (כגון המצאת הטלסקופ). תמונת העולם הידוע השתנתה כולה”.

אמבלמה ידועה היא זו שיצר אנדריאה אלצ’יאטו (1550-1492) – משפטן ומחבר איטלקי שהיה זה שגם פרסם את ספר האמבלמות הראשון. כותרתה הייתה “למהר לאט” והדימוי המקורי שבה היה דולפין (סמל למהירות) שכרוך על עוגן (סמל לאטיות). “ביסודה האמבלמה הזאת עוסקת בהתמדה ובצורך לפעול מתוך תבונה ומחשבה. אבל אמנים יצרו לה דימויים שונים, למשל השאירו את הכותרת אבל ציירו צב שמונח עליו תורן של ספינה או קופידון שמצביע על ארנבת וצב, וכך נוצרו לה פרשנויות נוספות”, מסבירה ד”ר צ’ולקמן.

במחקרה האחרון, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע, התמקדה החוקרת בתפקיד האמנים באמבלמות, שהיו חלק מהמעגלים האינטלקטואליים (המשכילים) שעסקו בהן, יצרו וניתחו אותן. “אני סבורה כי הציירים לא רק איירו אמבלמות בספרים או עיטרו באמצעותן מבנים וכלים ולא השתמשו בהן רק כדימויים סמליים ביצירותיהם, אלא גם המציאו אמבלמות חדשות. זאת מתוך שיתופי פעולה עם מחברים ועם הוצאות הספרים שעבדו בהן. הם יצרו גם אמבלמות אילמות, ללא טקסט”, אומרת ד”ר צ’ולקמן.

החוקרת התמקדה החוקרת בתפקיד האמנים באמבלמות, שהיו חלק מהמעגלים האינטלקטואליים - המשכילים - שעסקו בהן, יצרו וניתחו אותן.

אחד הציורים העיקריים שניתחה החוקרת לצורך מחקרה הוא של הצייר הפלמי פטר פאול רובנס (1640-1577), אשר צויר בשנת 1625-1623 על רקע מלחמת 30 השנים באירופה. מדובר בציור מזבח שגודלו יותר מחמישה מטרים אשר כיום מוצג במוזיאון אלטה פינקוטק במינכן, גרמניה. הוא מתאר את תמונת הניצחון של אחרית הימים (חזון יוחנן, הברית החדשה, פרק י”ב), שבה מריה עולה לשמים מוקפת מלאכים, דורכת על נחש (שמסמל את השטן), והמלאך מיכאל מכניע אותו ואת שדיו. בתחתית הציור, בקטן מאוד, מצוירים דבורה ועטלף שממנו היא בורחת. הציור הזה הוא דוגמה לאופן שבו ציירים שילבו מוטיבים אמבלמטיים בציוריהם והמציאו אמבלמות אילמות – ללא טקסט – עם דימוי חזותי בלבד.

העטלף והדבורה

“מחקר זה מתייחס לראשונה לדבורה ולעטלף שבציור, שגיליתי אותם במקרה. הגעתי למוזיאון במינכן לצורך מחקר קודם ואז נכנסתי לאולם שמוקדש לציורים של רובנס. חלפתי מהר על פני הציור ומכיוון שהוא הורד ממיקומו המקורי, העטלף והדבורה ירדו לגובה העין ותפסו אותי”, מספרת ד”ר צ’ולקמן.

לדבריה, “לטענתי הדבורה והעטלף הם אמבלמה אילמת שרובנס המציא עבור הציור. עטלף הוא בעל חיים שחי בלילה ולכן משמעותו שלילית. לעומתו הדבורה מפיקה דבש ומקיימת חברה יצרנית שמושתתת על ערכי מוסר וצדק, לפי התפיסה שהייתה מקובלת אז. בציור הזה מדובר בשילוב חדש שלהם, שיוצר דרמה קטנה: הדבורה מצויה בסכנה כי העטלף רודף אחריה ובורחת על נפשה. כך היא מבטאת את האיום שקיים כאן ועכשיו עקב המלחמה שברקע. זאת לעומת החלק העליון של הציור, אשר מבטא את הניצחון האולטימטיבי של הטוב על הרע, שיקרה באחרית הימים. קיימים פה יחסים אמבלמטיים – בין הנושא המרכזי שמצויר למעלה לבין הדימוי שמצויר למטה. אני קוראת לזה ‘הערת שוליים חזותית’, שמשנה את ההבנה של הציור כולו; אמירה סקפטית לגבי המציאות, דאגה מפני האיום סביב, והצורך לפעול כמו דבורים כדי שתמונת הניצחון תתאפשר בהמשך”.

עוד טוענת החוקרת כי אסטרטגיה אמבלמטית שכזאת תורמת לציור ערכים נוספים שיכולים להרחיב את פרשנותו, ואולי אפילו לשנות את משמעותו הראשונית. “יש פה מסר מוצפן שכוון למשכילים בלבד, המשתייכים למעגלים אינטלקטואליים, יודעי סוד, בעלי הכשרה רחבה וידע באמבלמות. רוב האנשים הרי לא יכלו להבחין בדימוי זעיר שכזה בתחתית ציור ענק ולהבין את משמעותו. אבל רובנס, כמו אמנים רבים אחרים, היה חלק מהמעגלים האינטלקטואליים והכיר את השפה שלהם. לכן הוא ואמנים נוספים שאני חוקרת הטמיעו את המחשבה האמבלמטית באמנות שהיא חזותית בלבד”.

החיים עצמם:

תמר צ’ולקמן

ד”ר תמר צ’ולקמן, ילידת אורוגוואי, מתגוררת בהרצליה. חשה סיפוק רב מעיסוקה (“אני בת מזל. חלומי לעסוק באמנות התגשם. אני מאוד אוהבת את עבודתי, גם את החלק הפדגוגי והקשר עם הסטודנטים. להכשיר אותם ולשמוע את רעיונותיהם זו פריבילגיה עצומה”).

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn