קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

יותר, יותר מדי

יותר, יותר מדי

על מה שחומק מכל הגדרה ותבנית – אך מהדהד כרעם בין דפי יצירות הספרות הגדולות

המשורר האמריקני הנודע רוברט פרוסט כתב פעם שהשירה היא “מה שהולך לאיבוד בתרגום”. ואילו דוד אבידן טען שהשירה היא מה שמרוויחים מהמעבר משפה אחת לשפה אחרת: “מה שהולך לאיבוד בתרגום – היה מוטב לו היה מסולק גם מהמקור”. אבל אולי שניהם צודקים? אולי השירה – והספרות בכלל – היא העודפות, המטען החורג שלעד חורג מכל הגדרה ומכל תבנית אסתטית פוליטית?

במילה עודפות, מדגישה פרופ' סוקר-שווגר, אין הכוונה דווקא לספרות מתפרצת, לכתיבה העולה על גדותיה. לטענתה, אפשר למצוא עודפות אפילו במילה אחת.

“אני מאוד אוהבת תיאוריות, ואני מאוד אוהבת ספרות – ומאוד לא רציתי שהספרות תמות תחת איזמל הניתוח הספרותי”, אומרת פרופ’ חנה סוקר-שווגר שחוקרת ספרות עברית מודרנית בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. “לאט לאט התגבשה אצלי המחשבה לפיה הספרות היא מה שעודף, מה שלא ניתן למיצוי, מה שחומק מכל קטגוריה”.

בסיוע מענק מהקרן הלאומית למדע, פרסמה פרופ’ סוקר-שווגר את מסקנותיה בספר “מחשבות מיותרות: עודפוּת בספרות העברית 1907–2017”, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. הספר מתחקה אחרי גלישת המשמעות מעבר ללשון, ואחר גלישת הלשון מעבר למציאות, ביצירותיהם של יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, יורם קניוק, מאיר ויזלטיר, חיים באר, נורית זרחי, אמיל חביבי בתרגומו של אנטון שמאס, חדוה הרכבי וסמי ברדוגו.

“ניסיתי ליצור רצף היסטורי של עודפות”, מסבירה פרופ’ סוקר-שווגר, “בדגש על חוסר התואם שהוא הכרחי לספרות – חוסר התואם הן בין הספרות והפרשנות והן בין הספרות והתיאוריה. המחקר שלי מציג קצת יותר מ-100  שנות ספרות עברית, מראה כיצד הספרות העברית רוויה בעודפות עוד יותר מהרגיל. כפי שכותב גרשום שלום במכתבו המפורסם, הסכנה שבלשון העברית שהיא רוויה במחשבות אסכטולוגיות שעלולות להתפרץ כהר געש”.

ספרה של פרופ’ סוקר-שווגר

במילה “עודפות”, מדגישה פרופ’ סוקר-שווגר, אין הכוונה דווקא לספרות מתפרצת, לכתיבה העולה על גדותיה. לטענתה, אפשר למצוא עודפות אפילו במילה אחת.”עובדה ששרשרת המסמנים האינסופית לא מצליחה לגעת בדברים עצמם. יש איזה חיץ בלתי עביר בין הלשון לדברים, וכפי שטוען ז’אן לוק מריון בספרו ‘על העודפות’ – גם הדברים עצמם עודפים, המילים עצמן לא מצליחות לתפוס את הממשות, ובכל זאת אנחנו יכולים לתפוס שמץ מן הדברים כ’תופעות רוויות’, כפי שמריון מכנה זאת. אני למעשה ממקמת את הספרות בין עודפות המילים לעודפות הדברים: היא לא מצליחה לבטא את העודפות, אבל משהו מחוויית הזעזוע, מהוויברציות, מורגש בה. למשל, ב’לב המאפליה’ של ג’וזף קונראד, קורץ אומר: ‘The horror, the horror’. בהכפלה הזאת, בזעקה הכפולה, ישנו ניסיון כושל לתפוס את הזוועה – לצד ביצוע של הזוועה. אגב, העודפות נשמרת גם במצלול העברי: ‘הזוועה, הזוועה’. והנה, בשיר של מאיר ויזלטיר מתוך ‘שברי שיר מול ימפה’ אנחנו מוצאים את השורות: ‘דבר לא נותר. / כל הפעלים הוטו בזמן עבר / הכול התהפך לעבר / חוץ מהזוועה, חוץ מהזוועה’. מכל החיים, מכל הקיום, רק הזוועה נשארת בלשון הווה תמיד. דרך קונראד ודרך ‘האנשים החלולים’ של אליוט, המשורר מנסה לגעת פה בממשות שאפילו הלשון ותחבירה לא יכולים להטותה”.

 

החיים עצמם:

חנה סוקר-שווגר

“כשנרשמתי ללימודי התואר הראשון, נרשמתי לספרות ולמתמטיקה. בחופשת הקיץ הראשונה נפגשתי עם חברים לספסל הלימודים, ששכנעו אותי שאני לא באמת מתעניינת במתמטיקה אלא בפילוסופיה. אבל אני חושבת שעוד נשאר בי איזה עניין במתמטיקה. לאחרונה החלטתי לכתוב מאמר בשם ‘פעם גל ופעם חלקיק: גברת בלתי נעתרת’ על נורית זרחי ומכניקת קוונטים, ובמסגרת זו היה לי עונג גדול לצלול לנושא. קראתי המון על תורת הקוונטים ונהניתי לגלות עד כמה היצירה של זרחי כמו נענית לחוקיה”.

 

 

 

 

 

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn