במסגרת הרחבת המחקר לשפות ולאוכלוסיות נוספות, פנה פרופ‘ בעז בן דוד לפרופ‘ אמריטה ונדי סנדלר, מייסדת המעבדה לחקר שפות הסימנים באוניברסיטת חיפה. “ונדי פורצת דרך עולמית בתחום חקר שפות הסימנים“, אומר פרופ‘ בן דוד. “אנחנו באים מדיסציפלינות שונות לגמרי, אבל הדליק אותי שהיא חושבת שיש בכלל טון בשפות סימנים“.

“אני בלשנית“, מסבירה פרופ‘ סנדלר, “לכן הגישה שלי שונה מהגישה של בעז. אני רואה בשפות הסימנים חלק אינטגרלי של היכולת האנושית לתקשר בשפה, ולא נבין את היכולת הזאת מבלי לחקור גם שפות סימנים טבעיות, כמו שפת הסימנים הישראלית. המחקר שלנו הראה ששפת הסימנים הישראלית לא פחות מורכבת ויצירתית משפות דבורות כמו עברית. גם חקר האינטונציה אינו חדש לנו – במשך שנים רבות חקרתי יחד עם הקולגות והסטודנטים שלי את הבעות הפנים הדקדוקיות בשפות הסימנים, שמעבירות את המקבילה לאינטונציה של הקול. למשל, כדי לשאול שאלה, חייבים להרים את הגבות – זה דומה להרמת הטון שבקול בשפות דבורות. אם אני אומרת ‘נכון?’ עם הרמת קול, אז זאת שאלה, ואותו דבר בהרמת גבות בשפת הסימנים.

יש הבעת פנים דקדוקיות אחרות עבור משפטי זיקה, משפטי תנאי וכן הלאה. ההבעות האלה הן דקדוקיות ולא רגשיות. אבל כמו בשפות דבורות, גם בשפות סימנים יש אינטונציות רגשיות המביעות כעס, עצב, שעמום או שמחה. איך עושים את זה בשפת סימנים, ואיך זה משפיע על הבנת המסר? פחות ידוע על הבעות רגשיות בשפת סימנים, ועל הצורה שבה הן משפיעות על הבנת המשמעות. לכן, מעניין אותי לעבוד עם בעז, שהמבחנים שפיתח מתמקדים בהיבט הרגשי“.