לדבר בידיים
איך אומרים "תודה באמת" בשפת הסימנים – כשהכוונה אינה הבעת "תודה" ואינה "באמת"?
לפני 12 שנה, בזמן שעשה את הפוסט דוקטורט שלו באוניברסיטת טורונטו, נתקל הפסיכולוג, פרופ‘ בעז בן דוד (כיום במרכז הבינתחומי) בשאלה שרודפת אותו עד היום: לְמָה אנחנו מקשיבים יותר? לתוכן או לטון הדברים?
“המחקר בתחום היה אז בחיתוליו“, מספר פרופ‘ בן דוד, “והממצאים הראשוניים מצאו שמערביים מעניקים יותר משקל למילים ופחות לטון הדיבור. מאחר שכל שיחה שאי פעם ניהלתי אמרה לי שההפך הוא הנכון, התחלתי לחקור את זה לעומק. במשך שנתיים ייצרנו את הפרדיגמה והתחלנו להריץ את המחקר. מצאנו כי גם ישראלים, קנדים וגרמנים בריאים וצעירים נותנים משקל רב יותר לטון הדיבור. משמיעים משפטים כמו ‘החצוף הזה עקף אותי‘, עם תוכן מילולי המביע כעס אבל בטון דיבור המביע שמחה, ומבקשים מהנבדקים לדרג את הכעס ואת השמחה.

בעז בן דוד
מתברר שנבדקים צעירים בריאים מתייחסים בעיקר לטונציה של הנסיין, כלומר טון הדיבור מקבל משקל גדול יותר מהתוכן הרגשי המילולי. בנוסף, מצאנו שבמערכת אינטגרלית: אי אפשר לעבד את טון הדיבור מבלי שעיבדת את המילים, ואי אפשר לעבד את התוכן הרגשי של המילים מבלי שעיבדת את טון הדיבור. גם כשאנחנו מבקשים לנתק בין השניים, זה לא אפשרי. משפט ניטרלי לחלוטין כמו ‘בארון יש קולבים‘ ייתפס כשמח אם נאמר אותו בטון הנכון – למרות שאין דבר שמח בקולבים בארון. מאז ועד היום אנחנו מריצים את הניסוי על עוד ועוד קבוצות באוכלוסייה, ומתברר שהוא מבחן טוב להראות הבדלים בין אוכלוסיות. מבוגרים בני 70 ומעלה, למשל, נותנים משקל זהה למילים ולטון. לדעתי לא מדובר בירידה בתפקוד, אלא במורכבות מסוימות שמגיעה עם הגיל.
מה השאלה?
כיצד התפתחו הקדנצות – סימני הפיסוק של היצירות המוזיקליות – במהלך המאה ה-18?

ונדי סנדלר
במסגרת הרחבת המחקר לשפות ולאוכלוסיות נוספות, פנה פרופ‘ בעז בן דוד לפרופ‘ אמריטה ונדי סנדלר, מייסדת המעבדה לחקר שפות הסימנים באוניברסיטת חיפה. “ונדי פורצת דרך עולמית בתחום חקר שפות הסימנים“, אומר פרופ‘ בן דוד. “אנחנו באים מדיסציפלינות שונות לגמרי, אבל הדליק אותי שהיא חושבת שיש בכלל טון בשפות סימנים“.
“אני בלשנית“, מסבירה פרופ‘ סנדלר, “לכן הגישה שלי שונה מהגישה של בעז. אני רואה בשפות הסימנים חלק אינטגרלי של היכולת האנושית לתקשר בשפה, ולא נבין את היכולת הזאת מבלי לחקור גם שפות סימנים טבעיות, כמו שפת הסימנים הישראלית. המחקר שלנו הראה ששפת הסימנים הישראלית לא פחות מורכבת ויצירתית משפות דבורות כמו עברית. גם חקר האינטונציה אינו חדש לנו – במשך שנים רבות חקרתי יחד עם הקולגות והסטודנטים שלי את הבעות הפנים הדקדוקיות בשפות הסימנים, שמעבירות את המקבילה לאינטונציה של הקול. למשל, כדי לשאול שאלה, חייבים להרים את הגבות – זה דומה להרמת הטון שבקול בשפות דבורות. אם אני אומרת ‘נכון?’ עם הרמת קול, אז זאת שאלה, ואותו דבר בהרמת גבות בשפת הסימנים.
יש הבעת פנים דקדוקיות אחרות עבור משפטי זיקה, משפטי תנאי וכן הלאה. ההבעות האלה הן דקדוקיות ולא רגשיות. אבל כמו בשפות דבורות, גם בשפות סימנים יש אינטונציות רגשיות המביעות כעס, עצב, שעמום או שמחה. איך עושים את זה בשפת סימנים, ואיך זה משפיע על הבנת המסר? פחות ידוע על הבעות רגשיות בשפת סימנים, ועל הצורה שבה הן משפיעות על הבנת המשמעות. לכן, מעניין אותי לעבוד עם בעז, שהמבחנים שפיתח מתמקדים בהיבט הרגשי“.
בימים אלה, ובעזרת מענק המחקר מהקרן הלאומית למדע, מתאימים פרופ‘ בן דוד ופרופ‘ סנדלר את ניסוי האינטונציות לשפת הסימנים הישראלית. לשם כך, הצוותים של סנדלר ובן דוד, בעזרתם של פסיכולוגית ועוזרי מחקר חירשים, תרגמו לראשונה לשפת הסימנים את מדדי החרדה, הלחץ והדיכאון שכל נבדק מחויב לעבור כדי לוודא את התאמתו למחקר, לפי מודל המחקר שפיתחו בן דוד והצוות שלו עבור שפה דבורה. החוקרים הפיצו את הכלי למטפלים שעובדים עם אנשים חירשים, ובכך כבר תרמו לרווחתם הנפשית של החירשים בישראל. בנוסף, הם שכרו שחקן חירש שיאמץ טון ניטרלי ככל האפשר, כמו טון דיבורו של קריין, ויימנע מהבעות פנים אמוציונליות.
כעת בכוונת החוקרים לבדוק את המשקל שארבע קבוצות שונות מעניקות לסימנים עצמם לעומת המשקל שהן מעניקות לדרך מסירת הדברים: חירשים עם הורים חירשים, ששפת סימנים היא שפת האם שלהם, חירשים ממשפחות שומעות, שלמדו את שפת הסימנים בגן ובבית הספר, אנשים שומעים עם הורים חירשים שרכשו את שפת הסימנים מהבית, ואנשים שומעים ממשפחות שומעו שלמדו שפת סימנים בגיל מאוחר יותר, ולרוב עובדים כמתורגמנים.
“צריך להבין“, אומרת פרופ‘ סנדלר, “שבשפה דבורה האינטונציה והמילים נמסרות יחד – באותו הקול. ואילו בשפות סימנים ניתן להפריד בין מחוות הידיים, שמוסרות את התוכן, להבעות הפנים, שמוסרות את הכוונה שמאחורי הדברים. אנחנו לא יודעים מה האפקט שיוצרת ההפרדה הזאת – וזאת מטרת המחקר שלנו“.
“תחשוב על אדם שומע שנולד להורים שומעים, ובגיל 21 הוא הלך לאוניברסיטה ללמוד שפת סימנים“, מספר פרופ‘ בן דוד. “הוא מתורגמן מעולה שזכה בפרסים, ועכשיו הוא צריך לתרגם משפט שמורה אומר לתלמיד: ‘יופי בעז, אני רואה שאיחרת היום‘. איך הוא יתרגם אירוניה? האם הוא יתרגם בכלל את המילים, או שהוא יבחר במילים אחרות לפי המשמעות שהוא קלט מטון הדברים?”
כדי לשאול שאלה, חייבים להרים את הגבות – זה דומה להרמת הטון שבקול בשפות דבורות. אם אני אומרת 'נכון?' עם הרמת קול, אז זאת שאלה, ואותו דבר בהרמת גבות בשפת הסימנים
החיים עצמם:
בעז: “אני חובב מדע בדיוני, והשפה משחקת תפקיד מרכזי ברבים מספרי המד“ב – מ-‘1984’ דרך ספריה של אורסולה לה גווין ועד לזוכה פרס ההוגו ב-2020, ‘זיכרון ושמו אימפריה‘. בסיפורים רבים, תייר מכדור הארץ מגיע לכוכב לכת אחר, שם בני האדם התפתחו בכיוון אחר, והוא תמיד חשב שהוא הרוב ושהוא הכי טוב, ופתאום הוא מוצא את עצמו במיעוט. ככה אני מרגיש לגבי שפת הסימנים. אני מרגיש שהם מתקדמים ממני. כאילו, מה, אתה באמת עוד מדבר עם הפה?”
ונדי: “לפני הרבה שנים נתבקשתי ללמד עברית באוניברסיטת גאלודט, האוניברסיטה היחידה בעולם לחירשים, שבעיר וושינגטון, בירת ארצות הברית. הייתי בעצמי סטודנטית שנה ראשונה לבלשנות, ובכלל לא ידעתי שפת סימנים. ביומי הראשון בגאלודט, ישבתי בקפיטריה של הסטודנטים – והרגשתי שהגעתי מחלל החיצון. כולם ישבו עם קוקה קולה וספרים, שוחחו אחד עם השני בהתלהבות, כמו סטודנטים בכל מקום – אבל כל התקשורת הייתה חזותית. במקום הזה, הייתי אני החייזר שלא הבין כלום. דבר אחד הבנתי: הם מתקשרים בדיוק כמו שאנחנו מתקשרים. אבל איך בדיוק? זאת השאלה שמובילה אותי במחקר, עד עצם היום הזה“.