קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

להבין ולמנוע אלימות כלפי יולדות

להבין ולמנוע אלימות כלפי יולדות

כוונות טובות עלולות להוביל ללידה מהגיהינום: לקראת הבנה פילוסופית-פמיניסטית של תופעת האלימות המיילדותית

"אלימות מיילדותית היא מונח בעייתי, כיוון שמשתמע ממנו שהבעיה היא המיילדוֹת", אומרת ד"ר שרה כהן-שבוט. "זה, כמובן, לא המצב: תופעת האלימות הכרוכה בלידה אינה קשורה דווקא למיילדות, אלא לכלל המערכת הרפואית. אבל לא רק המונח, אלא המושג עצמו מעורר אנטגוניזם, כי התפיסה שצוותים רפואיים יכולים להפעיל אלימות היא תפיסה שהיא מאוד טאבו".

ד"ר שרה כהן-שבוט היא פילוסופית פמיניסטית, ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה. לעיסוק בחוויית הלידה הגיעה בעקבות הלידות שלה-עצמה. "בפילוסופיה, ככלל, לא הרבו לעסוק בלידה", היא אומרת. "ראשית, מן הסתם, משום שרוב הפילוסופים היו גברים. ושנית, משום שלידה נתפסת כחוויה השייכת לתחום הביולוגיה: גופנית מאוד, אולי אינסטינקטיבית".

רק במאה ה-20 החל דיון פילוסופי בנושא, בעיקר של הוגות והוגים מן האסכולה הפֶנוֹמֶנוֹלוגית. על פי אסכולה זו, שייסד הפילוסוף אדמונד הוּסֶרל, התנסויות מסוימות מגיעות להכרתנו באופן ישיר, בלי צורך בעיבוד באמצעות מחשבה. הדברים שהתנסויות אלו מביאות להכרתנו נקראים פֶנוֹמֶנָה (phenomena, תופעות). הוגים מן האסכולה הפנומנולוגית מדגישים את היותנו יצורים גופניים, ומן הזווית הפמיניסטית – את חוויותיו הייחודיות של הגוף הנשי. חוויית הלידה היא אמנם פיזית מאוד, אך בתנאים המתאימים, מאפשרת תחושה של שליטה ועצמאות, שמקובל כיום לציינה במונח הפסיכולוגי "סוֹכנוּת" (אייג'נסי).

הגוף המסוכן והלא-מבוית

מושג האלימות המיילדותית מקורו באמריקה הלטינית, שם החל העיסוק בו כבר בסביבות שנת 2000. אל המדינות המפותחות הגיע הדיון בסוגיה רק כ-15 שנה מאוחר יותר. במאמרה הראשון בנושא זה, שהתפרסם לפני שנים אחדות, טענה ד"ר כהן-שבוט שאלימות מיילדותית אינה רק תופעה רפואית, אלא יש בה היבט של אלימות מגדרית: אלימות כנגד נשים משום שהן נשים.

הפילוסופית הפוליטית אייריס מריון יאנג, במאמרה המכונן Throwing Like a Girl, טענה כי בנים וגברים בחברה שאנו חיים בה רשאים להשתמש בכל גופם בצורה פתוחה ובטוחה, ואילו על הנשים להגביל, לצמצם ולמשמע את גופן. כהן-שבוט החילה תפיסה זו על האשה היולדת. לאשה המביאה חיים לעולם יש כוח שהחברה בכלל, והמערכת הרפואית הפטריארכלית בפרט, אינה מוכנה לשאת: גופה בזמן לידה נתפס כמתפרע, רועש, בלתי נשלט, מתרחב ומלוכלך – במילים אחרות, כלא מספיק "נשי", ולפיכך היא "מוחזרת למקומה". כך, הלידה כולה מוצאת מהקשרה כתהליך פיזיולוגי, שהאשה, יכולתה ורצונותיה נמצאים במרכזו, והופכת לפרוצדורה רפואית, המתבצעת על האשה ובמקרים רבים בלי להיוועץ בה.

המגבלות הכבדות על לידה בבית או במרכזי לידה, התפיסה של לידה כאירוע רפואי הדורש התערבות והעומס על חדרי הלידה בבתי-החולים – כל אלה קשורים קשר הדוק זה לזה ומובילים במקרים רבים ל"מפל התערבויות" ובסופו ללידת ואקום, ללידת מלקחיים או לניתוח קיסרי. הנשים היולדות מתקשות לעתים לעמוד על שלהן, בין השאר בגלל רגש הבושה – הן בושה בגופן ה"מלוכלך" והן בושה ברצונן לשמור על עצמן, שהרי אם טובה אמורה לדאוג רק לתינוק.

המגבלות על לידה בבית או במרכזי לידה, והתפיסה של לידה כאירוע רפואי הדורש התערבות, מובילים במקרים רבים למה שאפשר לכנות - מפל התערבויות

מחקר זה של ד"ר כהן-שבוט עורר הדים רבים בקרב חוקרות וחוקרים במדעי החברה, שחיפשו עוגנים תיאורטיים למחקריהם. בכך הפך המחקר לחיבור בלתי שכיח בין תחום הפילוסופיה למדעי החברה.

אלימות מיילדותית כאי-צדק אפיסטמי

"אלימות בוטה קל יותר לתפוס כאלימות", אומרת ד"ר כהן-שבוט. "ולעומת זאת, אלימות מוסווית היא קשה יותר לזיהוי. לאלימות מיילדותית יש לעתים קרובות אופי מתעתע: לכאורה, המערכת אוהדת ואנשיה מלאים רצון טוב, אך למעשה, הנשים היולדות נתפסות לעתים קרובות כלא-אמינות והיסטריות. למשל, המערכת אינה מסתמכת על דיווחיהן של הנשים על גיל ההיריון או על תחושת הכאב שלהן, אלא מעדיפה להסתמך על אולטרסאונד ומוניטור ועל פרשנותם של אנשי המקצוע". במינוח הפילוסופי, הנשים ההרות והיולדות אינן נחשבות לבעלות "אוטוריטה אֶפִּיסְטֶמִית" – אין להן סמכות לומר שהן יודעות מה מתרחש.

"מחקרים מראים שבמקרים רבים נשים יודעות, הגוף יודע", מסכמת ד"ר כהן-שבוט. "גיבוי רפואי בזמן לידה הוא חשוב וטוב, כמובן, אבל הצוות הרפואי, ובראשו המיילדת, צריך לשאוף להיות פסיבי יותר, להמתין ולהתבונן. תנועת 'מי טו' הגבירה את המודעות למשמעות של הסכמה ורצון ביחסי מין. אותם דברים עצמם נכונים ללידה: רצונה של היולדת, והסכמתה להתערבות, הם חשובים לא פחות".

החיים עצמם:

ד"ר שרה כהן-שבוט. צילום: אנה קובובסקי

ד"ר שרה כהן-שבוט נולדה וגדלה במקסיקו, משם עלתה לפני 30 שנה במסגרת "השומר הצעיר". נשואה לרון ואם לנועה, בת 14, ולאביתר, בן 11. שוחה מדי יום.

 

 

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn