קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

מחשבות על אוכל

מחשבות על אוכל

חוקרים בדקו כיצד המערכת המוחית לעיכוב תגובה, וחוסר גמישות קוגניטיבית, תורמים לתסמיני הפרעות אכילה כאנורקסיה, בייחוד בעת חוויית רגש שלילי.

הפרעות אכילה הן שם כולל לבעיות נפשיות ששכיחות בעיקר בקרב נערות ונשים צעירות. הן מתבטאות בעיסוק מוגזם באוכל, ספירת קלוריות וניסיונות לשלוט במשקל ועשויות לכלול הרעבה עצמית, התקפי (בולמוסי) אכילה והקאות. כך הן יכולות לגרום לנזקים פיזיים קשים, כגון תת-משקל,  השמנת יתר ופגיעה באיברים פנימיים, ונזקים נפשיים כגון דיכאון וחרדה.

אחת מהפרעות האכילה הידועות ביותר היא אנורקסיה נרבוזה, שבין השאר מתאפיינת בתפיסה מעוותת של המשקל ודימוי הגוף, פחד עז מעלייה במשקל ודיאטת רזון קיצונית. דוגמה נוספת היא בולימיה נרבוזה, שמתאפיינת בהתקפי זלילה (בולמוס) חוזרים – אכילת מזון רב במהירות וללא שליטה – והתנהגות מפצה לאחר מכן (כגון הקאה יזומה).

פרופ’ נועם ויינבך, פסיכולוג קליני מומחה וחבר סגל במגמה לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, חוקר כיצד מערכות קוגניטיביות – כגון תפיסה, קשב ופונקציות ניהוליות (אוסף של תפקודים קוגניטיביים גבוהים, כגון תכנון רצף פעולות, מעבר לפעולה אחרת בעת הצורך, ודיכוי דחף לבצע פעולה שאינה נחוצה) – משפיעות על הפרעות אכילה או מגבירות אותן. לדבריו, “אנורקסיה, שלרוב מתחילה בגיל ההתבגרות, מובילה לשיעור התמותה הגבוה ביותר מכל ההפרעות הנפשיות, והטיפולים הנפשיים הקיימים לרוב לא יעילים מספיק. לכן חשוב להבין טוב יותר את המנגנונים שעומדים בבסיסה – מה במוחן של הנערות הללו מאפשר להן להרעיב את עצמן בצורה כזאת”.

במחקרים קודמים גילו פרופ’ ויינבך וצוותו כי מערכת מוחית לעיכוב תגובה (Inhibitory Control System) – שתפקידה לעצור תגובות אוטומטיות שאינן רלוונטיות (לדוגמה לא להמשיך לנסוע כאשר ילד מתפרץ לפתע לכביש) – ממלאת תפקיד באנורקסיה. “גילינו לראשונה שחשיפה של נערות עם אנורקסיה לגירויי אוכל, מפעילה אצלן את המערכת הזאת. כך הן מצליחות לעצור תגובות בעת חשיפה לאוכל, באופן טוב יותר מנערות ללא הפרעת אכילה. כלומר מערכת זו עובדת אצלן יתר על המידה”, מסביר פרופ’ ויינבך.

במחקרם הנוכחי, שעדיין נמשך, ואשר זכה במענק מהקרן הלאומית למדע, ביקשו פרופ’ ויינבך וצוותו, שכולל את הדוקטורנטית מיטל גיל, להבין טוב יותר את האופן שבו מערכת קוגניטיבית זו מובילה להפרעות אכילה כאנורקסיה. המחקר מתקיים בשני מרכזי טיפול להפרעות אכילה – במרכז הרפואי סורוקה ובמרכז הרפואי רמב”ם – ונעשה בשיתוף פרופ’ יעל לצר (מנהלת מחקר במרפאה להפרעות אכילה ברמב”ם), נועה ציפרמן (מנהלת המרפאה להפרעות אכילה ברמב”ם), ד”ר הלין שר (אחראית המרפאה להפרעות אכילה בסורוקה לשעבר) וד”ר מרב פליוטקל נעים (האחראית הנוכחית של המרפאה להפרעות אכילה בסורוקה).

גילינו לראשונה שחשיפה של נערות עם אנורקסיה לגירויי אוכל, מפעילה אצלן מנגנון שמאפשר להן לעצור תגובות בעת חשיפה לאוכל, באופן טוב יותר מנערות ללא הפרעת אכילה.

עד כה בחן הצוות 50 נערות עם אנורקסיה בנות 18-12. הן מילאו שאלונים (שבין השאר בוחנים תסמינים, דיכאון, חרדה ו-OCD – הפרעה טורדנית כפייתית, עברו אבחון פסיכיאטרי והערכת מנת משכל. בנוסף, כדי לבדוק את שאלת המחקר המרכזית, התבקשו הנערות לבצע כמה מטלות התנהגותיות. אחת מהן הייתה משחק מחשב שבו הוצגו להן תמונות של אוכל וחפצים והן התבקשו לסווגם לקבוצות (אוכל או חפצים), מהר ככל הניתן בלחיצה על המקלדת. בנוסף נאמר להן לא ללחוץ על המקלדת כאשר יופיע סימן של מסגרת אדומה, כלומר לעצור את תגובתן. “כך למשל, כאשר הופיעה תמונה של המבורגר ומיד אחריה מסגרת אדומה, יכולנו לבדוק כמה זמן לקח להן לעצור את תגובתן, כלומר את עוצמת המערכת הקוגניטיבית המדוברת. בתוך כך גם הפעלנו אצלן רגש שלילי, שידוע כמעצים תסמיני הפרעות אכילה. כך למשל, הצגנו להן תמונה של ילד בוכה וביקשנו לבדוק כיצד היא משפיעה על עצירת התגובה לגירוי האוכל. אנו משערים שחוויית רגש שלילי גורמת לפעולת יתר של המערכת הקוגניטיבית בעת חשיפה לגירויי אוכל”, מסביר פרופ’ ויינבך.

קבוצת המחקר

במטלה נוספת ביקשו החוקרים לבדוק גמישות קוגניטיבית, כלומר את היכולת לעבור ממטלה אחת לאחרת. לדברי פרופ’ ויינבך, “מבחינה קלינית ידוע כי באנורקסיה קיימת נוקשות קוגניטיבית, מחשבתית, אבל העדויות המחקריות שתומכות בכך אינן חד-משמעיות. רצינו לחשוף את הנוקשות הזאת, בעיקר בהקשר של אוכל ורגש שלילי”.

הנערות התבקשו לומר אם התמונה שמוצגת להן על המסך כוללת אוכל מתוק או מלוח (משימת אוכל) ומה צבע המסגרת שלה, ירוק או כחול (משימה ניטרלית). לפני כן רמזו להן למה להתייחס בכל פעם – לאוכל או למסגרת – וזמני התגובה שלהן נמדדו. במקביל, גם הפעם הוצגו להן תמונות שמעוררות רגש שלילי. החוקרים גילו כי כאשר הנערות חוו רגש שלילי היה להן הרבה יותר קשה להתנתק ממטלת האוכל ולעבור למטלת המסגרת ולהפך, זמני התגובה שלהן התארכו והן שגו יותר בתשובותיהן. “ממצא זה מעיד על סוג של קיבעון, בייחוד בעת חוויית רגש שלילי וחשיפה לאוכל. הנערות נדרשו להפסיק מטלה אחת ולעבור לאחרת והתקשו לעשות זאת”, אומר פרופ’ ויינבך.

מחקר זה עשוי להעיד כי הטיפול באנורקסיה מצריך גם הדרכה פסיכו-חינוכית: “צריך להסביר למטופלות, להורים ולצוות שאנורקסיה מושפעת ממערכת קוגניטיבית שתורמת להרעבה עצמית ונוקשות חשיבתית בהקשר של אוכל. ברגע שנערות עם אנורקסיה נחשפות לאוכל, תגובתן נעצרת אוטומטית, בייחוד בעת רגש שלילי. בנוסף הן לוקות בנוקשות שמקשה עליהן לעבור מחשיבה על אוכל לחשיבה על נושאים הסתגלותיים יותר. העיסוק המוגבר באוכל יכול להיות גם אובססיבי, למשל עודף תשומת לב לפרטים כגון ספירת קלוריות. ולכן כמובן אסור להאשימן במצב. מבחינה טיפולית, צריך למצוא דרכים להגמשת המערכת הקוגניטיבית שתורמת להפרעה, למשל דרך אימון קוגניטיבי. לחלופין, ממצאי המחקר יכולים להעיד שבאמצעות לימוד אסטרטגיות לוויסות רגשות שליליים, המערכת תוגמש מאליה”, מסכם פרופ’ ויינבך.

החיים עצמם:

נועם ויינבך

פרופ’ נועם ויינבך, בן 41, נשוי + שלושה בנים (10, 7, 5), מתגורר בנופית. היה שותף בצוות הקמת היחידה לטיפול בהפרעות אכילה במרכז הרפואי סורוקה ופעיל בוועד המנהל של העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה. בזמנו הפנוי נהנה לשחק עם ילדיו ולבשל מאכלים מגוונים.

 

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn