קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

סיפור על כוח, פוליטיקה וחושך

סיפור על כוח, פוליטיקה וחושך

לילה וחיי לילה באימפריה העוסמאנית

בפתיחת הרומן "זהרה", שיצא לאור באיסטנבול בסוף המאה ה-19, לוקח סובהי ביי, סוחר צעיר ונשוי את פילגשו אוראני לתיאטרון בליל שישי. שלוש נברשות גדולות ופנסים שהוצבו בקדמת הבמה האירו את החלל. המחזה עצמו, נפתח בתמונה לילית והתפאורה כללה, בהתאם, ירח על רקע שחור. לילה על הבמה. לילה מחוץ לתיאטרון, אבל היציעים מלאים עד אפס מקום. ההצגה עומדת להתחיל.

בשבילנו, בילוי לילי מעין זה הוא מובן מאליו, אולם כל אחד ממרכיבי הסצנה הזו, האולם הייעודי, מסורת התאטרון האירופי ותאורת הגז הגיעו לאיסטנבול במאה ה-19.  אולם איך נראו הלילות של איסטנבול קודם לכן? האם לפני תאורת הגז יצאו אנשים החוצה בשעות החשכה? האם התקיימה פעילות כלכלית, חברתית או דתית לאור נרות ומנורות שמן? כיצד השפיעה החשכה על יחסי כוח ומאבקים פוליטיים? ספרו של אבנר וישניצר מן החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, המתבסס על מחקר שבוצע בסיוע מענק מהקרן הלאומית למדע, עוסק בכל הסוגיות האלה, וברבות אחרות.

הספר מתמקד באיסטנבול ובירושלים של המאה ה-18 ומנתח את התפקידים שמילא הלילה בהיסטוריה של האזור, בהיבטים שונים: דפוסי עבודה, שינה ובילוי ליליים, תאורה מלאכותית, סדר ציבורי, פשיעה, וחתרנות פוליטית.  "המחקר מראה כי הלילה באימפריה העוסמאנית של המאה ה-18 איפשר חיים כלכליים, פוליטיים, דתיים ותרבותיים שאי אפשר היה לקיים במהלך היום", מציין וישניצר. "הלילה הציע פרנסה ואחווה, הנאה ומפלט מקשיי היום; הוא עודד טיפוח חברות וקרבה, אך גם פעילות פלילית, אלימות וחתרנות פוליטית. כל אלה התאפשרו בשל השעיה של מנגנוני הפיקוח והאכיפה שארגנו את חיי היומיום".

היעדר דלקים זולים שיאירו את הלילה והפעלת מנועים, המולת העיר איסטנבול שככה סביב שעת השקיעה. תאורת חוץ התרכזה באתרים מרכזיים בודדים, בעיקר סמוך למסגדים וארמונות של בכירי האימפריה. התאורה הוגבלה לזמנים מסוימים, לרוב סביב חגים דתיים וחגים הקשורים בשושלת הסולטאנית, למשל לידה של נסיך או נסיכה או ניצחון צבאי חשוב. אולם ברוב הלילות היתה העיר שרויה בעלטה כמעט מוחלטת. בחסות החשיכה התקיימה מערכת מסועפת של הברחות וסצנת בילויים מחתרתית למחצה. אפשר כמובן לטעון כי הלילה הקשה על השלטונות לאכוף חוק וסדר והציע לכל המעוניינים בכך לחמוק ביתר קלות בין רשתות הפיקוח והשיטור ולבקש לעצמם אלכוהול, וגם משחקי הימורים ויחסי מין אסורים. במלים אחרות, הלילה אפשר את האסור מכיוון שהקשה לאכוף את האיסור. אולם השלטונות והקהילות לא היו עוורים למתרחש בלילה, אלא בחרו להעלים עין, או לעצום שתיים. בעוד שהפרת חוק לאור יום היא אתגר ברור לסדר, בחושך, מי רואה בעצם? החשכה אפשרה לכל הנוגעים בדבר להתנהג כאילו החריגות של שעות הלילה מעולם לא התרחשו, כאילו מה שקרה בלילה, נשאר בלילה. כספי המסים שהושתו על המסבאות יכולים היו להמשיך לזרום, אפילו כשקהל הלקוחות המוסלמי הלך וגדל. מאות רבות של בעלי ברים לא חוקיים יכולים היו להמשיך להתפרנס באין מפריע והלקוחות מצדם, יכלו להמשיך לשתות ולהעמיד פנים שלא עשו זאת. הקהילות שמתוכם באו השתיינים יכלו לעבור על כך לסדר היום, או הלילה. "לאורך רוב המאה ה-18, הפרות ליליות של הסדר נסבלו כל עוד נשמרו רחוק מן העין", אומר וישניצר. "ליכולת ההאפלה הזו היו השלכות מרחיקות לכת על המדינה והחברה העות'מאנית בתקופה המודרנית המוקדמת".

אפילו כשקהל הלקוחות המוסלמי הלך וגדל. מאות רבות של בעלי ברים לא חוקיים יכולים היו להמשיך להתפרנס באין מפריע והלקוחות מצדם, יכלו להמשיך לשתות ולהעמיד פנים שלא עשו זאת.

רוב פעילות השיטור בערים שבתחומי האימפריה העוסמאנית היתה קהילתית. הערים חולקו לשכונות ותושבי כל שכונה היו ערבים זה לזה. השכונות היו יחידות חברתיות הדוקות שהציעו ערבות הדדית וסיוע בעת צרה. בה בעת, היתה השכונה הוויה פולשנית שאכפה נורמות של מוסר על יחידים. אם בוצעה עברה בתחומי השכונה והעבריין לא נתפס, היו תושבי השכונה עלולים להיות חשופים לקנסות. פעילות שנתפסה כלא מוסרית, דוגמת שתיית אלכוהול, היתה עלולה להזיק לדימוי של השכונה והתושבים לעתים קרובות פעלו על מנת להרחיק עבריינים מקרבם באמצעות פנייה לבית המשפט. הפיקוח המתמיד הזה היה תלוי מבט: מעין מבט קולקטיבי היוצר רשת רגישה ויעילה כמנגנון פיקוח. כל דבר שתעשה ברחוב, מישהו יראה ויעביר הלאה ומהר מאוד כל השכונה תדע. למבט הקולקטיבי הזה של השכונה, אם כן, היתה חשיבות עליונה ליכולתם של התושבים למשטר את הנעשה בתחומיה. לצד מנגנוני הפיקוח השכונתיים, הפעילו השלטונות כוחות שונים לצורכי שיטור. אלה היו מוצבים בנקודות שונות בעיר וגם סיירו ברחובות.

אולם האפלה הכבדה של העיר הלא מוארת, אפלה שקשה לנו אפילו לדמיין, עוורה הן את ה"מבט השכונתי" הן את כוחות השיטור האימפריאליים. תנועה בחשכה היתה תנועה בלתי נשלטת, מאיימת, ולכן, הופעלו מספר מנגנונים שנועדו לצמצם את התנועה הזו. ערים מוקפות חומה, היו סוגרות את שעריהן עם שקיעה, וכך נסגרו גם השערים של רבעים, שכונות, חצרות, שווקים מקורים. המרחב העירוני הפך תאים-תאים שהיו סגורים ומסוגרים. מי שבכל זאת ביקש לנוע ברחובות אחרי תפילת הלילה, היה חייב על פי חוק לשאת עששית.

העששיות האלה היו עשויות בדרך כלל ממסגרת קשיחה כלשהי, שבתוכה הוצב נר, מוגן במעטה של נייר או זכוכית. נרות חֵלֶב שהופק משומן בעלי חיים היו אמצעי התאורה הרווח ביותר באיסטנבול ובאזורים הצפוניים של האימפריה. מגפות בעלי חיים, שיטפונות ומרידות פגעו לעתים קרובות בעדרים או ביכולת להביאם לבירה ומסיבות אלה נוצר לעתים מחסור.

כיוון שנרות נתפסו כמוצר בסיסי שצריך להיות זמין לכל חלקי האוכלוסייה, בעיות באספקה השוטפת שלהם העסיקו את הדרגים הבכירים ביותר באימפריה. "בארכיון העות'מאני באיסטנבול שמורות הוראות של כמה סולטאנים מן המחצית השנייה של המאה לזרז משלוחי נרות וחֵלֶב מן המחוזות, לוודא הקצאה שוויונית של נרות לשכונות השונות ולאכוף את האיסור על ייצוא חומרי תאורה, הכל "לטובת הנתינים," כלשון הצווים", מתאר וישניצר. "במקרים של מחסור חמור, כמו למשל ב-1817-1818, הונהג קיצוב".

כל הנתינים אמנם נהנו מגישה לנרות, אולם אין פירוש הדבר שכולם נהנו מאור בכמות או באיכות שווה. נרות חלב הפיקו אור חלש מאוד, בוודאי בהשוואה לחשמל: 48 נרות חלב סטנדרטיים נתנו אור פחות בעוצמתו מנורה אחת של 60 וואט. בתחילת המאה התשע-עשרה, פועל בניין פשוט היה צריך להקדיש כמעט יומיים עבודה בשביל לרכוש כמות כזאת. בנוסף, נרות החלב הדיפו ריח רע והצריכו טיפול מתמיד. נר שלא תוחזק כהלכה עלול היה לכלות תוך חצי שעה במקום ארבע שעות ולבזבז כמעט 95% מן החלב. תאורה של חדר, שדרשה מספר גדול של נרות, חייבה תחזוקה בלתי פוסקת שהיתה מעבר ליכולתם של אנשים מן השורה.

נר שלא תוחזק כהלכה עלול היה לכלות תוך חצי שעה במקום ארבע שעות ולבזבז כמעט 95% מן החלב. תאורה של חדר, שדרשה מספר גדול של נרות, חייבה תחזוקה בלתי פוסקת שהיתה מעבר ליכולתם של אנשים מן השורה.

בעלי האמצעים, לעומת זאת, יכלו להרשות לעצמם לרכוש כמויות גדולות של נרות והחזיקו משרתים מיוחדים שתפקידם העיקרי היה לטפל בנרות. הם גם לא היו צריכים להסתפק באור הדל של נרות חלב. הם רכשו נרות שעוות-דבורים שהפיקו אור חזק ובהיר יותר, לא העלו ריח רע ודרשו הרבה פחות תחזוקה. מחירם בתחילת המאה ה-19 היה פי שלושה מן המחיר של נרות חלב. נתינים פשוטים יכלו רק לחלום על נרות שעוות-דבורים, בזמן שהם יושבים בחדריהם המוארים בקושי. פערים אלה בגישה לתאורה הפכו את האור המלאכותי למציין חשוב של עוצמה. בכירי האימפריה, בדומה לשליטים אירופיים בני התקופה, נהגו לערוך "מסיבות פנסים" שהוארו על-ידי אלפי נרות ומנורות ובדרך זו הדגימו את יכולתם "להפוך לילה ליום" וסימנו את עצמם כנבדלים מנתיניהם, הנידונים להעביר את לילותיהם בחשכה. אולם אותה החשכה בדיוק אפשרה לגורמים חתרניים שונים להתארגן לפעולות כנגד אותם בכירים ולעיתים אף לעלות על הארמון עצמו. במילים אחרות, התבוננות במחצית החשוכה של העבר חושפת גם היבטים חשובים בהיסטוריה הפוליטית של האזור.

ד"ר אבנר וישניצר

החיים עצמם:

אבנר וישניצר נולד בקבוצת שילרץ "אני מלמד בתל אביב וגר בירושלים. מלבד היסטוריה, אני מלמד גם את אמנות הלחימה הקוריאנית טקוואנדו ומתאמן בעצמי כבר יותר מ-30 שנה".

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn