קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

על חרדה והירגעות

על חרדה והירגעות

אירועים שליליים בילדות ובעיות שינה מקשים על התאוששות מהפרעת דחק אקוטית וכך מעלים את הסיכון להפרעת נפש

מהם המנגנונים שמאפשרים לרוב האנשים להיות עמידים להפרעת דחק (סטרס) אקוטית ולא לפתח בעקבותיה הפרעת נפש (כגון דיכאון או הפרעת דחק פוסט-טראומטית – PTSD)? ומדוע מנגנונים אלו אינם פועלים היטב אצל חלק מהאנשים? הפרעת דחק אקוטית מתפתחת בסמוך ובתגובה לאירוע טראומטי, כזה שמאיים על שלמות גופנית או נפשית – לדוגמה קרב, תאונה, רעידת אדמה, אונס, חרם ואף פיטורים.

פרופ’ רואי אדמון, ראש המגמה לנוירופסיכולוגיה קלינית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, חוקר יחד עם צוותו את האופן שבו אנשים מגיבים לטראומה ואת המנגנונים הפיזיולוגיים, נפשיים, מוחיים, הורמונליים ורגשיים אשר מאפשרים לרובם להתמודד עמה ולהתאושש. לדבריו, “בסדרת מחקרים גילינו כי מה שמבדיל בין אנשים פגיעים לדחק אקוטי לבין אלו שעמידים לו – זה לאו דווקא מה שקורה במהלך האירוע הטראומטי עצמו אלא אופן ההתאוששות אחריו. כלומר, האופן שבו מתאוששים המוח ומסלולי דחק נוספים (למשל שינויים פיזיולוגיים כמו ירידה בקצב הלב ורגיעה). כך, למשל, תגובה מוחית ופיזיולוגית של אדם במהלך קרב לא בהכרח תנבא את התמודדותו הנפשית והפסיכולוגית עם האירוע בהמשך החיים. מה שיותר קובע זה אופן התאוששותו – משך הזמן שלוקח למצבו המוחי, פיזיולוגי, נפשי, רגשי והורמונלי לחזור לקדמותו, כפי שהיה טרם האירוע. כאשר מצב זה אינו חוזר לקדמותו במלואו, עולה הסיכון להפעלה לא הסתגלותית של תגובת הדחק ולהתפתחות הפרעת נפש”.

במחקרם הנוכחי, שעדיין נמשך בסיוע מענק מהקרן הלאומית למדע, בודקים פרופ’ אדמון וצוותו (הכולל את הדוקטורנטיות נועה מגל, שרונה ראב וליסה סימון) אם ניתן לנבא את האופן שבו אדם בוגר ובריא יגיב לדחק אקוטי עתידי באמצעות מדדים מסביבתו הטבעית. לשם כך הרכיבו החוקרים חיישנים ל-140 נבדקות בריאות, אשר תיעדו ושידרו בקביעות מדדים כגון תנועות גוף ודופק. כך יכלו החוקרים לדעת מה עשו הנבדקות בכל רגע בשגרת חייהן – לדוגמה הלכו, ישבו, ביצעו פעילות גופנית, נחו או ישנו. לאחר תקופה הגיעו הנבדקות למעבדה (מבלי לדעת מה מצפה להן) והחוקרים חשפו אותן לדחק אקוטי – פיזי, חברתי ורגשי – הכנסת היד למי קרח במשך עשר דקות, מאמץ קוגניטיבי (לחץ לפתור תרגילים במתמטיקה) ומתן משוב חברתי שלילי על ביצוען. סבב זה התבצע פעמיים ולאחריו התבצע סבב נוסף שבו קיבלו הנבדקות משוב חיובי על ביצוען. בשלב זה – שלב ההקלה – ביקשו החוקרים לבדוק את התאוששות התגובה הפיזיולוגית, רגשית ומוחית, אשר כאמור מצאו במחקריהם הקודמים כי היא המנבאת עמידות לדחק. לצורך כך חילקו לנבדקות שאלונים שבחנו את מצבן וסרקו את מוחן ב-MRI.

מוח במהלך דחק ובלעדיו.
SN – רשת הבולטות: מגיבה לאירועים משמעותיים לאדם, ובעת דחק מתפרסת בקליפת המוח על חשבון רשת התפקודים הניהוליים
ECN – רשת התפקודים הניהוליים: מעורבת בקשב, זיכרון עבודה, ויסות רגשי ותפקוד חברתי ולימודי
DMN – רשת ברירת המחדל: מערכת של אזורי מוח שפעילה בעיקר במצבי מנוחה שבהם האדם ער. משתנה משמעותית אחרי חשיפה לטראומה ובדיכאון וחרדה

נמצא כי התאוששות מדחק קשורה קשר הדוק לדפוסי שינה; נבדקות ששגרת השינה שלהן אינה קבועה (כפי שהעידו החיישנים) – לדוגמה הולכות לישון ומתעוררות מדי יום בשעה אחרת – התקשו להתאושש מהדחק; בשלב ההקלה הן עדיין המשיכו להרגיש רע מבחינה רגשית ולחוש דחק, כפי שדיווחו בשאלונים. “בשינה מתקיימים מנגנוני עיבוד קוגניטיביים ורגשיים כגון הכחדת פחד וקונסולידציה (תהליך שבו מידע שנמצא בזיכרון לטווח קצר עובר לזיכרון לטווח ארוך, לאחסון יציב וקבוע), ולכן היא מסייעת להתאוששות והחלמה מטראומה ודחק. כאשר השינה פחות קבועה ואיכותית – המנגנונים הללו פועלים פחות טוב, מה שגורם לעיבוד לא יעיל של טראומה ורגישות גבוהה לדחק”, מסביר פרופ’ אדמון.

לאחר גילוי ממצא השינה מילאו הנבדקות שאלונים מתוקפים שבוחנים אירועים שליליים בילדות (שכיחים בבתים רבים ותורמים לעוררות גבוהה), אשר יכולים לפגוע בדפוסי השינה, כגון סביבת גדילה לא יציבה ומעמד סוציו-אקונומי נמוך. נמצא כי נבדקות שחוו אירועים שליליים שכאלו וכך נחשפו לדחק רב בילדות פיתחו דפוסי שינה לא אופטימליים, מה שכאמור פוגע במנגנוני עיבוד קוגניטיביים ורגשיים. לכן התקשו להתאושש מהדחק.

 

 

קיים קשר בין אירועים שליליים בילדות לבין בעיות שינה, קושי להתמודד עם טראומה ודחק והתפתחות הפרעת נפש. מדובר בפגיעות נסתרת, כלומר, אנחנו לא מודעים אליה עד שלא מתרחשת טראומה בבגרות.

לדברי פרופ’ אדמון, “קיים קשר בין אירועים שליליים בילדות לבין בעיות שינה, קושי להתמודד עם טראומה ודחק והתפתחות הפרעת נפש עקב כך. מדובר בפגיעות נסתרת, לא מודעים אליה עד שלא מתרחשת טראומה בבגרות. נבדקות עם דפוסי שינה לא אופטימליים הן גם אלו שדיווחו על יותר אירועים שליליים בילדות והן גם אלו שהתקשו להתאושש מהדחק שגרמנו להן. כלומר, מצאנו כי דפוסי שינה לא קבועים מתווכים את הקשר בין חשיפה לדחק בילדות לבין התאוששות פחות טובה מדחק בבגרות”.

בימים אלו נבדקים נתוני ה-MRI מוח של הנבדקות. בעבר גילו החוקרים כי בעת דחק, רשת הבולטות במוח (Salience network) – אשר מגיבה לאירועים משמעותיים לאדם – מתפרסת בקליפת המוח על חשבון רשת התפקודים הניהוליים (שבין השאר מעורבת בקשב, זיכרון עבודה, ויסות רגשי ותפקוד חברתי ולימודי), וכך פוגעת בפעילותה ובהתאוששות מוחית מדחק. כלומר, מדובר בדפוס מוחי שמאפיין רגישות לדחק. כאשר רשת הבולטות מתכווצת חזרה לאחר שהדחק מסתיים, ההתאוששות ממנו מיטבית ומלאה. כעת, בהתבסס על נתוני ה-MRI של הנבדקות, מתכוונים החוקרים לבדוק אם אירועים שליליים בילדות ובעיות שינה גורמים לדפוס פעילות מוחי דומה.

 

החיים עצמם:

רואי אדמון

פרופ’ רואי אדמון, 43, נשוי + שני ילדים (13, 10), מתגורר בתמרת שבעמק יזרעאל. בזמנו הפנוי אוהב לעבוד בגינה, לטייל, ללכת לים ולשחות.

 

 

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn