קול המדע

מחקר בסיסי בכל תחומי הידע

בתמיכת הקרן הלאומית למדע

צדק, צדקה והמשפט העברי

צדק, צדקה והמשפט העברי

תרומתו האפשרית של המשפט העברי לפסקי בג"ץ בתחום הזכויות החברתיות

"רוצים צדק, לא רוצים צדקה!" זו הייתה אחת מססמאותיה הבולטות של המחאה החברתית ב-2011. לפי התפיסה המתבטאת בססמה זו, על החברה והמדינה לדאוג לרווחת חבריהן – ואחריות זו אינה בגדר "טובה", אלא בגדר חובה. על פי תפיסה זו, המדינה המודרנית, ומדינת הרווחה בפרט, הן היפוכה של מערכת הצדקה הקהילתית הוולונטרית. אך האומנם השתיים הן הפכים? והאם למשפט העברי – המשקף ברובו מציאות שקדמה למדינה המודרנית – יש מה לתרום לשיח המשפטי בסוגיות של רווחה וצדק חברתי?

פרופ' בנימין פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית, סבור שלמשפט העברי יש מה לתרום לדיון הזה. במחקרו הנוכחי, שזכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, מלקטים פרופ' פורת וצוות עוזרי המחקר שלו מתלמידי הפקולטה למשפטי, פסקי-דין של בית-המשפט העליון בסוגיות עקרוניות של רווחה וצדק חברתי, ומתחקים אחר תרומתו האפשרית של המשפט העברי לדיון בהן.

אחד מפסקי-הדין שהחוקרים בוחנים, ניתן בראשית שנות ה-2,000,  בעקבות ניסיון של הממשלה והכנסת לבצע קיצוץ חד בקצבאות הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי. עמותת "מחויבות לשלום וצדק חברתי" עתרה לבג"ץ נגד הקיצוץ, והציגה שאלה מהותית: האם קיומה של רשת הביטחון החברתית נתון לשיקול דעת הכנסת והממשלה – או שרשת ביטחון זו היא חלק מזכויות האדם היסודיות של האזרחית והאזרח בישראל?

ספרו של פרופ' פורת "צדק דלים: עקרונות דיני הרווחה מן התורה לספרות חז"ל" (2019)

בית-המשפט העליון השיב על השאלה בחיוב (אף שדחה את העתירה מטעמים אחרים): הזכות לקיום בכבוד היא חלק מהדי-אן-אי  החוקתי של ישראל. בית-המשפט אמנם נמנע מלקבוע מהו הסכום הנדרש לכך, אך מדינת ישראל חייבת לאפשר לתושביה ולאזרחיה קיום בכבוד.

"בעניין זה, בית-המשפט העליון היה יכול למצוא עוגן היסטורי ושורש רעיוני עמוק במשפט העברי", אומר פרופ' פורת. "חלק מחובות היסוד של הקהילה היהודית, מהמשנה דרך התלמוד ועד ימי-הביניים, הוא הקמת מערכת רווחה בדמות מוסד הצדקה, אשר שימש כמוסד הרווחה הקהילתי. חשוב להבחין שהתמיכה באנשים החיים בעוני אינה תלויה בטוב ליבם של חברי הקהילה, בבחינת ירצו – ייתנו, לא ירצו – לא ייתנו. יש דוגמאות לקהילות יהודיות שביקשו להתנער מהאחריות הזאת, ולהעביר את גורל הנזקקים לידי נדבנים פרטיים. אבל פוסקי ההלכה התעקשו על חובת הקהילה לקיים מוסד צדקה מרכזי. בנקודה זו המקורות היהודיים יכולים אפוא לאשש את הפסיקה שאליה הגיע בית-המשפט העליון. יש להצטער על שדיונם של השופטים לא נערך כהמשך ישראלי של הדיונים היהודיים עתיקי היומין בשאלה זו".

 

 

 

 

פסק-דין "חברתי" אחר שנכלל במחקר ניתן בעקבות עתירה של כמה משפחות נגד המוסד לביטוח לאומי בסוגיית מקומה של המשפחה המורחבת בחישוב גמלת הבטחת הכנסה. הבטחת הכנסה ניתנת לאנשים שהכנסתם היא מתחת למינימום מסוים. אלא שהן המינימום הזה והן הבטחת ההכנסה עצמה הם כה נמוכים, עד שהמשפחה המורחבת מתגייסת תדיר לתמיכה כספית קבועה בבן המשפחה הנזקק. וכך קרה פעמים רבות, שהביטוח הלאומי כלל בחישוב ההכנסות את עזרתם הכספית של בני המשפחה – ושלל את הקצבה.

האם תמיכה משפחתית פוטרת את המדינה מאחריותה? גישת המיעוט בבית-הדין הארצי לעבודה הייתה, שיש להביא בחשבון את תמיכת המשפחה; המשמעות המעשית של מדיניות זו היא דחיפת בני המשפחה להימנע מתמיכה, משום שעזרתם תקוזז בצמצום או בשלילה של הקצבה.

האם תמיכה משפחתית פוטרת את המדינה מאחריותה? גישת המיעוט בבית-הדין הארצי לעבודה הייתה, שיש להביא בחשבון את תמיכת המשפחה; המשמעות המעשית של מדיניות זו היא דחיפת בני המשפחה להימנע מתמיכה, משום שעזרתם תקוזז בצמצום או בשלילה של הקצבה. פסק-הדין היה בהתאם לגישת הרוב: תמיכת המשפחה חשובה ויש לעודדה, ולכן אין להביאה בחשבון כהכנסה.

שאלה זו הטרידה גם את המשפט העברי בימי-הביניים, והובילה להחלטה שונה: פוסקי ההלכה סברו שחובת המשפחה קודמת לחובת הקהילה. תחילה על המשפחה לסייע ככל יכולתה, ורק אם הסיוע המשפחתי אינו מספיק, יש לפנות לקהילה, המשמשת כרשת הביטחון האחרונה. פסיקה זו משקפת את מקומה החשוב של המשפחה במסורת היהודית, כתא המרכזי וככתובת הראשונה לטיפול בעוני.

האם עמדת המשפט העברי, המטילה את האחריות תחילה על המשפחה המורחבת ורק אז – על החברה כולה, נכונה ומתאימה כיום? לא בהכרח; יש לדון אם המשפחה המודרנית דומה למשפחה בימי-הביניים, ואם מדינת הרווחה המודרנית דומה לקהילת הרווחה בימי-הביניים. ועדיין, המשפט העברי יכול להוסיף לדיון נקודות מבט ולהעשיר אותו.

"לכאורה אפשר לשאול, אם פנייה למשפט העברי אינה מחייבת אותנו לאמצו בשלמותו – ובכלל זה חלקים שאינם נכונים בעינינו כיום, כמו פסיקות הנוגעות למעמד האשה. התשובה לכך היא 'לא'", מדגיש פרופ' פורת. "זה מאות ואלפי שנים, בחרו חכמי העם היהודי להאיר את החלקים הרלוונטיים בעיניהם בעולם ההלכה ולהחשיך תחומים שעבר זמנם. אפשר לכנות בחירות כאלה בשם 'קריאה סלקטיבית' או 'פיק אנד צ'וז'; אני מעדיף לומר שאנחנו קוראים פעילים, שקוראים את המקורות היהודיים מבעד למשקפי הזמן והמקום".

 

החיים עצמם:

פרופ' בני פורת

פרופ' בנימין פורת, אב לחמישה ילדים, נהנה לרכוב מדי יום שישי על אופניו במדבר יהודה ובהרי ירושלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרשמה לקבלת עדכונים מהאתר

אנא שלחו לי הודעה עם קישור
כאשר נוספת לאתר כתבה חדשה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn