אני והבית שלי
מקומן של שכונות חדשות בעיצוב הזהות העצמית של מצטרפים למעמד הביניים
אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה לפוליטיקה וממשל
החיים עצמם:
פרופ’ דני פילק הוא פעיל חברתי. דרכו המקצועית החלה במקצוע הרפואה והמשיכה אל מדע המדינה, ולצד עשייתו האקדמית הוא חבר הנהלה בארגון “רופאים לזכויות אדם”. פרופ’ פילק הוא סב גאה לארבעה נכדים.
אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
החיים עצמם:
פרופ’ שרה הלמן היא ילידת ארגנטינה, חובבת יוגה ופעילה זה שנים רבות בארגונים חברתיים בנגב.
הטיפוס במעמד החברתי, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לעבר מעמד הביניים, כרוך בדרך כלל גם בשדרוג המגורים: בית או דירה יפים ויקרים יותר בשכונה אחרת וטובה יותר. השכונה הזאת תהיה במקרים רבים שכונה חדשה יחסית. כיצד התושבים עצמם תופסים את המעבר הזה, את מקום מגוריהם החדש ואת השינוי שחל בחייהם? על השאלות האלה ניסו לענות פרופ’ שרה הלמן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ופרופ’ דני פילק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
מה השאלה?
מהי התודעה העצמית הכרוכה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך אל מעמדות הביניים הישראליים במעבר הזה?
למחקר זה קדמו מחקרים בארץ ובעולם – בארצות-הברית, באמריקה הלטינית ובאסיה – שעסקו במוביליות חברתית, במעמדות ביניים חדשים ובמשמעויותיהם התודעתיות והפוליטיות. בישראל עסקו בנושא זה, ובפרט במוביליות חברתית של מזרחים, פרופ’ מומי דהן וכן פרופ’ נסים ליאון וד”ר אורי כהן.
כדי לתאר תהליכים של מוביליות חברתית, יש לתאר תחילה את המעמדות הסוציו-אקונומיים בחברה הנחקרת. חלקה העליון של החברה הוא מעמד קטן של יזמים ובעלי הון המחוברים לשווקים גלובליים. אחריו בא מעמד הביניים העליון – “המעמד המשרת החדש”, כשפירוש המילה “משרת”, בהקשר זה הוא “משרת את בעלי ההון”. מעמד זה, שנוצר בעקבות תהליכי הליברליזציה בישראל, מורכב ממנהלים, אנשי תקשורת בכירים ובעלי מקצועות חופשיים – אנשים בעלי שליטה בעובדים, השפעה חברתית ויכולת לעצב מדיניות ואידאולוגיה. אחריו, על פי חלוקה זו, באים המעמדות העממיים. הרובד העליון שלהם הוא המעמד הבינוני העממי: אחיות ואחים; עובדות ועובדים סוציאליים; רופאים ורופאות שאינם עובדים באופן פרטי; עצמאים; קצינים זוטרים ונגדים. זהו המעמד שבו עוסק המחקר הזה. לבסוף באים מעמד הפועלים הקלאסי ומעמד העובדים הרעוע: עובדים חסרי ביטחון תעסוקתי, המועסקים בצורה לא-פורמלית.
“ממדי המוצא, הדת וההשכלה אינם קשורים למעמד מסוים, אלא חוצים את המעמדות האלה”, מסביר פרופ’ פילק. “מבחינת ההשכלה, רבים מבני המעמד הבינוני העממי הם בעלי השכלה אקדמית. אבל מבחינת הפונקציה החברתית שלהם, הם אינם חלק מהמעמד המשרת של ההון.”
כדי לבדוק את מקומן של שכונות המגורים החדשות בהגדרה העצמית של מטפסים בסולם הסוציו-אקונומי, ובפרט – של מצטרפים אל המעמד הבינוני העממי, בחרו הלמן ופילק בארבע שכונות מגורים: שכונת רמות בבאר-שבע, שכונה ח-300 בחולון ושתי שכונות נוספות בכפר-יונה ובנוף-הגליל (בעבר נצרת עילית). החוקרים קיבלו נתונים על שכונות אלה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עיבדו את הנתונים כדי לשרטט תמונה של רמות ההכנסה, ההשכלה והתעסוקה בשכונה, ולבסוף ערכו קבוצות מיקוד וראיונות עומק עם תושבים.
מקבוצות המיקוד ומהראיונות הצטיירה תמונה מעניינת של סיפורי החיים של התושבים, כיצד הם רואים את עצמם ואת מקומם בחברה הישראלית, וכיצד הם מתארים את התהליך שהביא אותם ממקומות מגוריהם הקודמים אל השכונות החדשות. רבים הדגישו את ההוויה והאווירה הקהילתית בשכונה; בשכונה שנחקרה בחולון, למשל, סיפרו הורים רבים על מעורבותם במאבק למען בית-ספר בשכונה. במקרים אחרים סיפרו התושבים דווקא על התחושה הקהילתית החמה בשכונות מגוריהם הקודמות, שבהן אולי גם נולדו וגדלו. ובכל זאת, בסיפורי החיים של התושבים לא הוקדש מקום רב לרשתות תמיכה חברתיות וקהילתיות; הדגש היה על מאמץ אישי או זוגי, או לכל היותר, על תמיכה של משפחת המוצא. הדגש על קהילתיות התבטא בדברי המרואיינים לצד חוויית החיים האינדיווידואליסטית, כלומר, שני הערכים המנוגדים מעט האלה מופיעים במקום גבוה בסולם הערכים של התושבים.
רבים מהמרואיינים הדגישו את מצבם הכלכלי הטוב יחסית: שווי הנכסים בשכונות שנחקרו הוא 2.5-2 מיליון שקל. עם זאת, המרואיינים היו ערים לכך ששווי הנכסים נמוך יותר מאשר במקומות אחרים – רמת-אביב וצפון תל-אביב נזכרו כמה פעמים בהקשר זה. עם זאת, המרואיינים חשו כי לשכונות מגוריהם יש יתרונות בהשוואה למקומות יקרים יותר, כגון תחושת הקהילתיות שבהן. תחושה זו בלטה במיוחד בקרב המרואיינים בשכונה בחולון.
מרבים המרואיינים סברו שהגיעו אל המנוחה והנחלה במקום מגוריהם הנוכחי, וראו בו הגשמה ראויה של שאיפותיהם. חריגים מבחינה זו היו המרואיינים משכונת רמות בבאר-שבע, שנטו לראות בה תחנת ביניים בדרך לפרוור לא-עירוני באזור, דוגמת מיתר או עומר.
תחושה חזקה נוספת, המשותפת לרבים מהמרואיינים שהשתתפו במחקר, הייתה כי הם, בני משפחותיהם ושכניהם הם מייצגים נאמנים של החברה הישראלית וערכיה, בבחינת “אנחנו הישראליות”.