בין לאום לטריטוריה

“אם לא נדע מהם ערכיה של המדינה וזהותה, וכיצד היא רואה עצמה בעולם, לא נבין מהם האינטרסים המדיניים שלה. לדוגמה, המאבק של ישראל באנטישמיות לא יכול להיות מובן מבלי להכיר בזהותה היהודית. זהות זו היא שמכתיבה את האינטרס הזה. או, למשל, מהו האינטרס של רוסיה להילחם באוקראינה? אם בוחנים את הזיכרון הקולקטיבי הרוסי, מבינים שרוסיה מתייחסת אל אוקראינה כאל חלק בלתי נפרד ממנה. כאשר מתמקדים בזהות, מקבלים הסבר עמוק יותר לאינטרסים של המדינה. ההסבר הגיאופוליטי, הקר והמחושב, לא תמיד מספק”, מסביר ד”ר יהונתן אברמסון מהמחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

במחקרו האחרון, שזכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, ביקש ד”ר אברמסון לבדוק מה גרם למדינות לשנות את המדיניות שלהן כלפי תפוצות – בני לאום שמעולם לא היו אזרחי המדינה אבל יש להם קשר אתנו-לאומי, או דתי עמה; או אזרחי המדינה שהיגרו ממנה וצאצאיהם. הוא התמקד בישראל, טורקיה והודו, שבשלושתן חלו שינויים במדיניות כלפי התפוצות. לדבריו, “מסוף שנות ה-90 מדינות אלו החלו “לייצא את עצמן” לעבר קהילות בתפוצות ולהתייחס אליהן אחרת. הן החלו לראות עצמן כמושלות גם בתפוצות. צריך להבין כי מדובר במדינות שבמשך שנים הדגישו שצריך ליצור חפיפה בין הלאום לטריטוריה ולפתע החלו לפעול בגלוי לטובת שמירה וטיפוח התפוצות. כלומר, חל אצלן שינוי מהותי ברעיון הריבונות הטריטוריאלית”.

במקרה הישראלי, התפוצה המרכזית היא הקהילות היהודיות בחו”ל (למשל בארה”ב, צרפת וגרמניה), שרוב אנשיהן מעולם לא היו אזרחי ישראל; במקרה הטורקי, מדובר בעיקר באזרחים שהיגרו למערב אירופה בשנות ה-70 לצורכי תעסוקה וצאצאיהם; במקרה ההודי, רוב התפוצות הן הודים שהועברו מהמדינה בתקופה הקולוניאלית, לפני שהודו זכתה בעצמאותה, למשל בנתיבי סחר ועבודה. רובם השתקעו בארה”ב ובריטניה.

ד”ר אברמסון בחן את המדיניות של ישראל, טורקיה והודו כלפי תפוצותיהן לאורך השנים באמצעות מסמכים שאיתר בארכיונים, למשל מסמכי מדיניות ופרוטוקולים של פרלמנטים ושל מוסדות ממשלתיים וראיונות עם שכבות האליטה. הוא התמקד בארבעה ממדי מדיניות: מוסדות, חוקים, שיח (טרמינולוגיה, מושגים) ופעולות בשטח (פרקטיקות). נמצא כי מסוף שנות ה-90 שלוש המדינות עברו ממודל של שלילת התפוצות (הרצון ליצור חפיפה בין הלאום לטריטוריית המדינה) למודל של בניית התפוצות (טיפוחן ושמירתן מחוץ לטריטוריה, במדינות המגורים שלהן). כך למשל, המדינות הקימו מוסדות עבור התפוצות במדינות המגורים, הודו הגדירה את עצמה כלאום גלובלי, החלה לציין את יום התפוצה השנתי ולאפשר זכות הצבעה להודים בחו”ל (בדומה לטורקיה), ישראל שינתה את המינוח “יורדים” ל”ישראלים בחו”ל”, הקימה את משרד התפוצות ויזמה את פרויקט תגלית. “ישראל החלה להשקיע כסף ציבורי בפעולות ותוכניות ליהודים בחו”ל שלאו דווקא יעלו ארצה. היא מיקמה בראש סדר העדיפויות שלה משתנים כגון חיזוק הזהות היהודית בתפוצות וזיקה לעם ישראל, ופחות את ההגירה לארץ (שמכונה ‘עלייה’)”, אומר ד”ר אברמסון.