בין מוזיקה ל”ביג דאטה”
על מבנה השפה המוזיקלית
אוניברסיטת בר-אילן|הפקולטה למדעי הרוח|ראש המחלקה למוזיקה
החיים עצמם:
ד”ר גרינברג חובב קריאה ומשחקי שחמט. מלבד זאת, הוא מנגן ברביעיית כרמל, הרכב קאמרי שמתמחה בקונצרטים מונחים.
מוזיקה מוגדרת לעיתים כ”צלילים המאורגנים בזמן”. המוזיקולוג ד”ר יואל גרינברג, ראש המחלקה למוזיקה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר-אילן, מאמין בכל לבו בהגדרה זו וסבור שהדרך שבה אנו חווים יצירה מוזיקלית קשורה קשר עמוק לתפיסת הזמן שלנו, ולכן, כדי להבינה לעומק חשוב לעמוד על היבט זה שלה. מחקרו של ד”ר גרינברג מתמקד באחד האמצעים החשובים המשמשים מלחינים לתקשור הזמניוּת של יצירותיהם – אופן ההתפתחות שלהן ושלביהן: הקדנצה.
קדנצות הן, פחות או יותר, סימני פיסוק של יצירות מוזיקליות, המסמנות סוף של יחידה מוזיקלית, בין אם מדובר בסגירה חזקה (“נקודה”) או חלשה (“פסיק”). הקדנצות מאפשרות למלחינים להעניק למאזינים תחושה של התקדמות בזמן, של חלוקה של הזמן באופן שמתַקשר למאזינים את מבנה היצירה ואופן התפתחותה.
ד”ר גרינברג חוקר כעת – בסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע – את התפתחותן של הקדנצות ביצירות המוזיקליות, החל מראשית המאה ה-18.
ד”ר יואל גרינברג
גם לפני כן השתמשו מלחינים בקדנצות, אך אלו היו קיימות רק ברגעי מפתח מועטים ביצירה. רק ביצירות למחול, שבהן סייעו הקדנצות לרקדניות ולרקדנים לתזמן את תנועותיהם ומהלכיהם, היו הקדנצות נפוצות יותר. יוהן סבסטיאן באך, למשל, שילב קדנצות רבות יותר ביצירותיו למחול, אך בשאר היצירות שהלחין מתקבל הרושם שהמוזיקה זורמת לה ללא הפרעה או הכוונה, או “מתגלגלת מעצמה”.
בשנת 1720 (בערך) החל להתפתח סגנון חדש של הלחנה, מחולק יותר ומפוסק יותר, שבו לקדנצה היה תפקיד מרכזי. עם המפורסמים שבמלחיני תקופה זו נמנים פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן. ד”ר גרינברג מנסה להבין לעומק כיצד השתמשו מלחינים אלה ועמיתיהם בקדנצות, שהיו לדעתו אמצעי מרכזי לארגון יצירות וכעת יכולים לשמש ככלי מפתח להבנת סגנון המוזיקה של התקופה כולה.
מה השאלה?
כיצד התפתחו הקדנצות - סימני הפיסוק של היצירות המוזיקליות - במהלך המאה ה-18?
האופן שבו ד”ר גרינברג חוקר סוגיה מוזיקולוגית מובהקת זו, ומבוסס על גישה מקורית שעדיין אין מרבים להשתמש בה במדעי הרוח. ד”ר גרינברג, בעל תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, פיתח לשם כך גישה מבוססת דאטה, הנשענת על ריבוי נתונים, ניתוח סטטיסטי ומחשוב מתקדם המשמש בעיקר חוקרי מדעי הטבע והחברה ומהנדסים. ד”ר גרינברג אוהב להקביל בין יצירות מוזיקליות למערכות דינמיות בפיזיקה ובמתמטיקה. הוא סבור שאי-אפשר להבין יצירה מוזיקלית בודדת כשלעצמה, גם אם מדובר ביצירה של אחד מבכירי המלחינים, אלא אין מנוס מבחינת אותה יצירה על רקע מגמות ההשתנות של כלל היצירות המוזיקליות באותה העת – שעליהן אפשר לעמוד רק בדרך של מעקב אחר יצירות רבות אחרות שהולחנו באותה תקופה.
“קו אבולוציוני” הממחיש את התפתחות צורת הסונטה מתוך צורות מחול מתקופת הבארוק. הקווים המאונכים לציר הזמן מסמנים רגעים שבהם עשויות להופיע קדנצות. בצורות המוקדמות יש שתי קדנצות בכל היצירה. במאוחרות יש כבר עשרות.
בהתאם לתפיסת מחקר זו, בוחן ד”ר גרינברג קורפוס שלם של מאות יצירות שנכתבו על-פני עשרות שנים, ומנתח, באמצעים דיגיטליים מתקדמים, את המידע, ומפיק ממנו תוצאות ומסקנות על התפתחות המוזיקה בתקופה זו. ד”ר גרינברג הסיק, למשל, שצורות מוזיקליות מורכבות, כמו צורת הסונטה, נוצרו באמצעות תהליך של ארגון-עצמי, ללא יד מכוונת, כאשר ההגיון התומך בצורות אלו לא היה המניע להיווצרותן אלא הוצמד להן רק לאחר מעשה.
את גישתו של ד”ר גרינברג לחקר המוזיקה אפשר ליישם לתחומים רבים אחרים במדעי הרוח, ובכך לסייע לפתרון בעיה קשה שמאפיינת דיסציפלינה זו כולה.
ה”מעבדה” הדיגיטלית שיצר ד”ר גרינברג מספקת בסיס נתונים משותף ומתעדכן שמאפשר לו להמשיך ולחנוך את תלמידיו ולשתף אותם במחקריו – ולפרסם עמם מאמרים משותפים – גם אחרי שקיבלו תואר דוקטור.