גשמי קיצון וסיכוניהם

שיעור הסיכון של גשמי הקיצון מוגדר על-ידי ההסתברות שאירוע בהיקף נתון (לפחות) יתרחש, וכדי לתאר את שיעור הסיכון נהוג להשתמש במושג “תקופת חזרה”. לדוגמה, אם באזור מישור החוף יש הסתברות של 1% שבשנה נתונה יהיה אירוע של ירידת 50 מ”מ לפחות במשך שעה אחת, כי אז נהוג לומר שתקופת החזרה היא 100 שנה – בממוצע כל 100 שנה יתרחש אירוע מסוג זה. בדוגמה הזאת, פרק הזמן שבו מדובר הוא שעה, אך הוא עשוי להשתנות בהתאם לתופעה הנחקרת. למשל, במקרה של הצפות עירוניות, פרק הזמן הרלוונטי יהיה כמה דקות, ובמקרה של שיטפון בנחל כדוגמת הירקון, משך הזמן המתאים יהיה שעות, ואולי אף ימים. ההידרולוגים נוהגים להגדיר קשרים אלה באמצעות “עקומי עוצמת גשם-משך זמן-שכיחות”. עקומים כאלה מחושבים למקומות שונים על סמך נתונים מתחנות גשם המודדות את עוצמות הגשם במקומות אלה. בישראל, למשל, יש כמה עשרות תחנות גשם.

בתיאור המקובל הזה חסר גורם אחד חשוב – השטח. הניתוח הסטנדרטי מייצג נקודות (תחנות) גשם, ואין התחשבות בשטח הכיסוי של הגשם. אבל בשביל להבין תופעות כמו אלה שמחקר זה ממוקד בהן, חשוב לדעת מהו השטח שהגשם מכסה. לדוגמה, אגן היקוות של נחל ששטחו 1000 קמ”ר. אם יתרחש אירוע גשם קיצוני אבל שטח הכיסוי של הגשם יהיה קטן, למשל קמ”ר אחד, כנראה לא יתרחש שיטפון גדול בנחל. לעומת זאת, אם אותה עוצמת גשם תכסה שטח ניכר מתוך 1,000 הקמ”ר של אגן ההיקוות, עשוי להתרחש שיטפון עוצמתי וחריג.

זו בדיוק החשיבות של מחקר זה, שבמסגרתו פרופ’ מורין וצוותה, בשיתוף עם פרנצ’סקו מארה ושותפים אחרים למחקר, ובסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, מציעים להרחיב את הניתוח הקיים, המתייחס רק לעוצמת הגשם, משכו ושכיחותו; ולהוסיף לו גם את השטח, כך שגם הגורם המרחבי ייכלל בניתוח. לצורך כך הם נעזרים בנתוני גשם שמתקבלים בחישה מרחוק – למשל מכ”ם מטאורולוגי, המאפשר קבלת נתוני גשם ברזולוציה גבוהה – וכן בשיטות ניתוח סטטיסטי מתקדמות.