הארכיטקטורה של הבחירה

מטרת מחקרו האחרון של פרופ’ פאר, שנעשה בשיתוף פרופ׳ יובל פלדמן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ובתמיכת הקרן הלאומית למדע, הייתה לבדוק מתי אנשים מחליטים לרמות כאשר הם מוסרים דיווחים. לדבריו, “בסיטואציות יומיומיות שגרתיות, רבים מאיתנו אינם מדווחים אמת למדינה ולרשויות, לרוב בשל רווח כלכלי כלשהו. למשל בהצהרות למס הכנסה, בדיווחים למשרד הבריאות (לדוגמה בתקופת הקורונה), בדיווחים לעירייה על שטח הדירה לקביעת סכום הארנונה או על מספר הנפשות בבית לקביעת תשלום המים, וגם בדיווחים למקום העבודה (למשל על מספר שעות העבודה החודשי). במחקרנו ביקשנו להבין כיצד ניתן למנוע דיווחים שקריים כאלה”.

כדי לדמות את מצבי הדיווח, ביצעו החוקרים ניסוי שבו נבדקים מישראל, ארה”ב ובריטניה חולקו לכמה קבוצות והתבקשו לבצע מטלה: זיהוי מהיר של שני מספרים במטריצה שסכומם הכולל הוא עשר. על כל פתרון נכון הובטח להם תשלום (כגון שקל או חצי דולר). בקבוצת הניסוי התבקשו הנבדקים לדווח על מספר הפתרונות הנכונים (כמה מטריצות הצליחו לפתור) שגילו מבלי להראותם (“דיווח עצמי”). בקבוצת הביקורת התבקשו הנבדקים להראות את פתרונותיהם (בדומה להגשת מבחן). נבדקי קבוצת הביקורת הצליחו לפתור 30% מהמטריצות בממוצע, אך נבדקי קבוצת הניסוי טענו כי פתרו כ-60% מהמטריצות בממוצע. כלומר, נבדקי קבוצת הניסוי דיווחו על יותר פתרונות נכונים. “מדובר בנבדקים מאוכלוסיות דומות, שקיבלו את אותה המטלה, ולכן לא אמור להיות ביניהם פער שכזה. הוא נובע מכיוון שנבדקי קבוצת הניסוי פשוט יכלו לרמות ועשו זאת, ונבדקי קבוצת הביקורת לא רימו, מכיוון שלא יכלו לעשות זאת”, מסביר פרופ’ פאר.

בשלב הבא הוסיפו החוקרים קבוצה שלישית: משתתפיה התבקשו לבצע את אותה מטלה והובטח להם תשלום לפי דיווח של מספר הפתרונות הנכונים (בדומה לקבוצת הניסוי). אך לפני המטלה הם התבקשו להקליד הצהרה שבה התחייבו לדווח אך ורק אמת (ולא רק לחתום עליה כפי שקורה בדרך כלל) כדי להבטיח את מעורבותם בתהליך. בקבוצה זאת דיווחו המשתתפים כי פתרו נכון כ-45% מטריצות בממוצע. זאת לעומת 60% בקבוצת הניסוי. כלומר ההצהרה הפחיתה את שיעור הרמאות בכ-50%.