ההיגיון הנסתר של מדרשי התנאים
המדרשים ידועים בחופש שהם לוקחים לעצמם להתרחק מן הטקסט המקראי. הסיבה לכך אינה “חוש פרשני לקוי”
אוניברסיטת תל-אביב|החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד
החיים עצמם:
פרופ’ ישי רוזן-צבי הוא ממקימיה של קבוצת הפייסבוק הפופולרית “יומי”, העוסקת בחידושים מחקריים ובהגיגים על “הדף היומי” בתלמוד.
“המחקר הזה נובע מאי-נחת מתמשכת לגבי הבנתנו את המדרשים”, אומר פרופ’ ישי רוזן-צבי מהחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל-אביב. “המדרש הוא סוג של פרשנות שמקורו בתקופת התַנָאִים, כלומר במאה השנייה לספירה. התנאים הם חכמי ההלכה שיצרו את המשנה, אבל המדרשים – שמרוכזים בכמה חיבורים שנערכו בראשית המאה השלישית – שונים מאוד בסגנונם. יש גם חיבורים מדרשיים שנוצרו בתקופות מאוחרות יותר, אך הם מרוכזים באגדה ולא בהלכה”.
מה השאלה?
מדוע מדרשי המקרא של התנאים נראים תמוהים כל-כך לעיניים מודרניות? והאם ניתוח שיטתי יחשוף את ההגיון המנחה אותם?
המילה “לדרוש” פירושה בתנ”ך “לחפש”, ״לחקור״, ובהמשך נוספה לה המשמעות “לחקור את הטקסט”. המדרש עוסק אפוא בחקר הטקסט המקראי, אך עושה זאת בטכניקות מתוחכמות ומפתיעות, ובעיניים מודרניות – אפילו תמוהות. יש שהמסקנה הדרשנית שונה מאוד, ואף הפוכה, ממשמעותו הנראית לעין של הפסוק המתפרש. בית-המדרש המסורתי אינו מרבה לעסוק במדרשים, אלא מתמקד בתלמוד הבבלי. המחקר האקדמי אומנם עסק במדרשי התנאים, ואף גילה מדרשים אבודים במסמכי גניזה ובקטעי ציטוטים מימי-הביניים; אך חקר המדרשים התרכז בפן הפילולוגי, כלומר בתוכנם ובלשונם. ההיגיון העקלקל של המדרשים והסיבות לו – נזנחו.
“קרוב ל-200 שנה של חקר ההרמנויטיקה של המדרש – כלומר אופן הפרשנות שלו – לא הסבירו די מה ההיגיון שמאחוריו”. אומר פרופ’ רוזן-צבי. “המדרש הוא פירוש חופשי מאוד לכאורה, צבעוני, מתרחק מהמובנים הפשוטים של הטקסט. אך מדוע הוא כזה? מהם כלליו, למה הוא חותר? החוקר בן המאה ה-19 אברהם גייגר, שהקים את בית-המדרש לרבנים בברלין, גרס שלדרשנים היה חוש פרשני ‘עכור’. מאה שנים אחריו קבע יצחק היינמן בספרו ‘דרכי המדרש’ שלדרשנים היתה חשיבה ‘אורגנית’ ורומנטית. אבל הסברים אלה אינם מספיקים להבנת המדרש”.
“תער אוקאם” מדרשי
כדי להבין את ההיגיון המדרשי, יש להבין את מטרותיו. מטרתם העיקרית של המדרשים לא הייתה להבין מה נאמר בטקסט, אלא להראות כי בתורה אין סתירות או דברים מיותרים, בהיותה כתבי קודש, דבר האלוהים. ומכיוון שבתורה דווקא יש חזרות וסתירות בשפע, ויש בה תיאורים רבים שלכאורה איננו לומדים מהם מאומה, הניסיון להכחיש את קיומם דורש אקרובטיקה מחשבתית ניכרת.
במחקר קודם בחן פרופ’ רוזן-צבי כמה מהמונחים העיקריים שהדרשנים השתמשו בהם, ועקב בקפידה אחר שימושיהם. זאת במחשבה שהמונחים הם אבני הבניין של המדרש, ודרכם אפשר לחשוף את אופן הפעולה שלו.
דוגמה לחקר המונחים היא המונח “אינו צריך”: חכם א’ דורש, וחכם ב’ אומר “אינו צריך” ומציע דרשה אלטרנטיבית. במה השנייה עדיפה? פרופ’ רוזן-צבי הראה כי בכל המקרים האלה, הדרשה השנייה חסכונית יותר מהראשונה, כלומר מורכבת ממהלכים מעטים יותר או מסתמכת על פסוק קרוב יותר לפסוק הנדרש. לפנינו אפוא סוג של “תער אוקאם” – העדפה של ההסבר הפשוט ביותר המשיג את המטרה המבוקשת. “חסכנות” אינה תכונה שאנו נוטים לייחס למדרש, אך זה בדיוק מה שעלה מהמחקר.
בין הלכה לאגדה
במחקר הנוכחי, שערך פרופ’ רוזן-צבי יחד עם אחיו, ד״ר אסף רוזן-צבי, משווים החוקרים – בסיוע מענק מהקרן הלאומית למדע – בין שני סוגים עיקריים של דרשות. דרשות הלכתיות מפרשות את החוק שבתורה; דרשות אגדיות מפרשות את סיפורי התורה. האם מדרשי ההלכה והאגדה נוקטים אמצעים שונים? משרתים מטרות שונות? באופן מפתיע, שאלה זו לא נחקרה עד כה.
גם כאן, המפתח שנבחר הוא המונחים החוזרים. החוקרים ליקטו את המונחים המשותפים לאגדה ולהלכה, ובדקו איך הם מתפקדים בשני ההקשרים. הצירוף “והלא כבר נאמר”, למשל, מופיע בהלכה ובאגדה בהיקפים דומים, אך באגדה, מונח זה מצביע על סתירה, ואילו בהלכה הוא מצביע על ייתור, ומוביל לניסיון לברר מדוע דבר-מה נאמר פעם נוספת.
אם מונח זה אינו משמש לציון סתירות בהלכה, אילו מונחים כן משמשים למטרה זו? החוקרים מצאו כי בדרך-כלל, המדרשים אינם מצביעים מפורשות על סתירות בהלכה, אלא מתמודדים עמן מבלי לציין מה הקושי שהם פותרים. כלומר, הדרשנים נמנעים מאמירה מפורשת שיש סתירות בהלכה, אך אין להם קושי כזה ביחס לסיפורי התורה. זוהי דוגמה קטנה להבחנה אידיאית בין הלכה לאגדה, המתגלה רק מתוך עיסוק “מיקרוסקופי” במונחים.
ההשוואה השיטתית בין כלל המופעים של מונח מסוים חשפה אם כן הבדל מהותי באופן המדרש של הלכה ואגדה. לא מדובר רק ביישומים של אותם עקרונות להקשרים שונים, אלא בהחלפת קוד. כאשר עברו מאגדה להלכה, החליפו הדרשנים את כלי עבודתם. הבדל כזה אי-אפשר לגלות בקריאה רציפה של הדרשות. רק בדיקה שיטתית של כלל המופעים של מונחים שונים חושפת אותם.
מחקר שיטתי כזה עשוי לגלות את אופני המחשבה שביסוד המדרש, ולפזר את הערפל המסתיר אותם מעינינו – את ה”עכירות”, בלשונו של אברהם גייגר, המאפיינת לכאורה את הפרשנות המדרשית.