הלוואות קטנות

בנוסף, מחצית מהאמריקאים העידו שלא נעים להם לבקש את כספם בחזרה, וכ-40% העידו כי כספים קטנים השפיעו על מערכות היחסים שלהם עם חברים.

“בניסויים שכבר ערכנו, אנחנו מראים שהקושי העיקרי נובע מהציפייה השונה”, מספר ד”ר מורבינסקי. “אם יניב ילווה לך 20 שקלים, ואני אשאל אותך: אתה מתכוון להחזיר ליניב את הכסף? אתה מן הסתם תגיד שכן. אבל אם אני אשאל את יניב: האם אתה מצפה שכתב “קול המדע” יחזיר לך את הכסף? הוא יגיד, ‘מה פתאום, אנחנו חברים, אולי הוא יזמין אותי למשהו בפעם הבאה'”.

“אנחנו מנסים להסביר את הפער הזה בין לווים למלווים”, מוסיף פרופ’ שני. “מדוע לווים ומלווים לא רואים את הסיטואציה באותו האופן? הטענה שלנו היא שהלוואות קטנות מערבבות בין עולמות כלכליים לחברתיים. כשאתה נותן לי הלוואה כזאת, אתה עושה ג’סטה חברתית, מעשה טוב, ובעלות מאוד מאוד נמוכה אתה גם קונה את הנאמנות שלי – כי עכשיו אני קצת חייב לך. הכסף מבחינתך הוא ‘מטבע חברתי’. לעומת זאת, אני, המלווה, רואה את הכסף שנתת לי כהלוואה כלכלית למהדרין. אני לא רוצה להיות חייב לך כלום, בטח לא שתקנה את הנאמנות שלי במחיר של בירה. הלווה חושב במיינדסט כלכלי, המלווה במיינדסט חברתי”.

במחקרם הנוכחי גילו פרופ’ שני וד”ר מורבינסקי שההטיה הפסיכולוגית הזאת בסיסית עוד יותר: אנחנו פשוט לא זוכרים את הכסף הקטן שאנחנו חייבים – אבל לעולם איננו שוכחים את הכסף הקטן שחייבים לנו.

“אם אשאל אותך כמה פעמים בשנה האחרונה הלווית כסף לחברים ולא החזירו לך”, אומר ד”ר מורבינסקי, “אתה תגיד איזה מספר, נגיד פעמיים, שלוש או ארבע. אבל אם אשאל אותך כמה פעמים בשנה האחרונה לווית כסף ממישהו ולא החזרת לו – כנראה לא תצליח להיזכר אפילו בדוגמה אחת. זה לקח שחורג בהרבה מהמחקר, ורלוונטי לחיים של כולנו: אנשים שחייבים לנו כסף לא שוכחים להחזיר כי הם אנשים רעים – הם שוכחים כי ככה המוח שלנו עובד. ולהפך: כשאנחנו זוכרים את הכסף שלא החזירו לנו, אנחנו לא זוכרים את זה כי אנחנו קמצנים וקטנוניים, אלא שוב – כי ככה המוח שלנו עובד”.