אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה לפסיכולוגיה|המסלול לפסיכולוגיה חברתית
פרופ' יואלה ברבי-מאייר, נשואה + שניים, מתגוררת בתל אביב. חובבת מוזיקה, תיאטרון וטיולים עם המשפחה.
קבלת החלטות היא תהליך קוגניטיבי של בחירה מבין כמה אפשרויות. לעתים היא מתבצעת בתנאי אי-ודאות ואז ההחלטות כרוכות בסיכון ולא תמיד תוצאותיהן ידועות.
פרופ’ יואלה ברבי-מאייר מהמסלול לפסיכולוגיה חברתית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון חוקרת קבלת החלטות ונטילת סיכונים בתחומים שונים (למשל חברתי, בריאותי וכלכלי). בשנים האחרונות מחקריה מתמקדים בסיכון פסיבי – שנוצר עקב אי-פעולה (כמו למשל אי-ביצוע בדיקה רפואית תקופתית, הימנעות מחיסכון לפנסיה או אי-רכישה של ביטוח בריאות לנסיעה לחו”ל). זאת לעומת סיכון אקטיבי – שנוצר עקב פעולה (למשל נהיגה אחרי שתיית אלכוהול וקפיצת בנג’י).
“פעמים רבות הרגש הוא זה שמוביל אותנו בקבלת ההחלטות; אנחנו מעריכים סיכונים בצורה אינטואיטיבית ולא בהתאם למודלים הכלכליים המקובלים (הסתברות + תוצאה). בלקיחת סיכון פסיבי – אנחנו לא עושים פעולה שיכולה הייתה להפחיתו. לרוב מדובר בסיכון עתידי ולכן קל להתעלם ממנו, לא לפחד ממנו ולהסיר אחריות”, מסבירה פרופ’ ברבי-מאייר.
במסגרת מחקריהם עד כה בחנו פרופ’ ברבי-מאייר וצוותה בעיקר את הנטייה והאופי הקשורים ללקיחת סיכון פסיבי. לשם כך פיתחו שאלון שבו נבדקים צריכים לדרג מ”מאוד לא סביר” ועד “מאוד סביר” התנהגויות כגון “לעשות ביטוח רפואי רציני כשטסים לחו”ל, גם לנסיעה קצרה”, “לא לחסוך כסף” ו”לבדוק את החיובים בכרטיס האשראי”. כלומר, השאלון בוחן התנהגויות שמפחיתות או מגבירות סיכון פסיבי ועד כה נמצא כי לקיחתו קשורה בדחיינות והימנעות (ולא בחיפוש ריגושים, כפי שנמצא במה שקשור ללקיחת סיכון אקטיבי). “אנשים שלוקחים בחשבון את ההשלכות לטווח הרחוק בעת קבלת החלטות לרוב מפחיתים סיכון פסיבי, וההפך. ואנשים שיותר ממוקדים בהווה – לוקחים יותר סיכונים אקטיביים בשל הצורך בריגושים”, מציינת פרופ’ ברבי-מאייר.
במחקרם הנוכחי, שנמצא בתחילתו, ואשר זכה במענק מהקרן הלאומית למדע, החליטו החוקרים לפתח מטלה שתאפשר לאמוד לקיחת סיכון פסיבי ואת הגורמים שמשפיעים עליה ולא נטיות אישיותיות. עד כה התקיים ניסוי פיילוט שבו מעט נבדקים מהאוכלוסייה הכללית (משתמשי אמזון) ביצעו את המטלה כדי שהחוקרים יוכלו להבין אם היא מובנת ואפשרית ליישום.
המטלה מבוססת על משחק הזיכרון סיימון, שבו צריך ללחוץ על הצבעים לפי הסדר שהמחשב לחץ. נבדקים שעשו זאת נכון, קיבלו תשלום. אך מדי
פעם עלתה על המסך מפלצת שיכולה לתקוף וכך לגרום להפסד הכסף. הנבדקים יכלו להפחית את הסיכון באמצעות פעולת מניעה או הגנה – תשלום של סכום מסוים שמונע מהמפלצת להפציע ולתקוף. במקביל מילאו הנבדקים את השאלון שבוחן את הנטייה לקחת סיכון פסיבי והחוקרים בחנו את הקשר בין תוצאותיו לבין אופן ביצוע המטלה.
עד כה התגלה מתאם בין השאלון למטלה; נטייה של נבדקים מסוימים לא לבצע פעולות מניעה או הגנה וכך לקחת סיכונים פסיביים התגלתה בשאלון ובמטלה במקביל. לדברי פרופ’ ברבי-מאייר, “בהמשך המחקר גם נבדוק אם נטייה ללקיחת סיכון פסיבי מתבטאת במטלה (כדי לתקף אותה). ולאחר שנוודא שהמטלה אכן יכולה למדוד את נטילת הסיכון הפסיבי, נבדוק כיצד גורמים סביבתיים – כגון הפניית קשב – יכולים להפחיתה. הפניית קשב מעלה את המודעות לסיכון ומעודדת לפעולה (כמו שלמשל מתזכרים מטופלים בקופת החולים שהגיעה העת לבדיקה תקופתית לסרטן)”.
עוד מוסיפה החוקרת כי “אנשים חשים פחות אחריות לפעולות שלא עשו מאשר לאלו שכן עשו. הרבה פעמים הם לא תופסים אותן כסיכון בכלל. פסיביות נתפסת כפחות מסוכנת מאקטיביות. אבל כשמתזכרים אותם לעשות משהו, לפעול כדי להפחית סיכון, זה מחייב התייחסות ולקיחת אחריות. במצב כזה, גם הסירוב לפעול (למשל לבטל את התור לבדיקה התקופתית) הוא פעולה, נקיטת עמדה. הפחתת הסיכון הפסיבי מחייבת אנשים להודות בכך שהוא קיים ושהם פגיעים. ופעמים רבות אנשים לא מבצעים פעולות מנע כדי לא להרגיש את הפגיעות הזאת. זה יכול להיות אחד החסמים בהפחתת סיכון פסיבי”.