חיסוניות אמפתית
היכולת להזדהות עם סבלו של הזולת היא מנגנון אבולוציוני שעוזר לנו לשמור על עצמנו
אוניברסיטת חיפה|בית הספר למדעי הפסיכולוגיה
החיים עצמם:
"תמיד תהיתי למה אנשים מרגישים את מה שהם מרגישים, חווים את מה שהם חווים. תמיד רציתי להבין רגשות, לפענח את הסוד הזה של מה שקורה בתוך מוח של אדם אחר. לכן נורא מעניין אותי לחקור אמפתיה – כי זאת היכולת שלנו להבין אחרים, רגשית וגופנית".
וולט ויטמן כתב: “לא אשאל את הפצוע, מה הוא מרגיש – אני עצמי נעשה הפצוע” (“עלי עשב”, שיר 33. מאנגלית: שמעון הלקין). כשאנחנו רואים אדם הסובל מכאבים, אנחנו מרגישים את כאבו על בשרנו. אבל האם כשאנחנו רואים אדם חולה – אנחנו מרגישים את מחלתו על בשרנו? זאת השאלה המרתקת ששואלת פרופ’ סימון שמאי-צורי מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, במחקרה החדש שזכה לתמיכת הקרן הלאומית למדע.
“מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שמערכת העצבים המרכזית והמוח משחקים תפקיד באמפתיה”, אומרת פרופ’ שמאי-צורי. “כשאני רואה כאב של מישהו אחר, המוח שלי עושה סימולציה של החוויה הרגשית שלו כך שאני מרגישה מצוקה בעצמי. יש אזורים במוח שנקראים ‘אזורי מַראה’, וכשמם כן הם – מראה שמשקפת את הכאב שהזולת חווה. ונשאלת השאלה האם מעבר לזה שהמוח מדמה את הכאב, הוא מפעיל מערכות נוספות בגוף שמדמות חוויות אחרות של הזולת – למשל חולי”.
מה השאלה?
האם אמפתיה משפיעה על המערכת החיסונית?
מעבר להיותה ערך חברתי ראשון במעלה, פרופ’ שמאי-צורי מסבירה שלאמפתיה יש תפקיד אבולוציוני: אם אנחנו מרגישים את כאב חברינו, אנחנו למעשה מכינים את עצמנו לאפשרות שאנחנו נחוש כאב. זאת דרכו של המוח לאותת לנו על סכנה קרובה, ולגרום לנו להגן על עצמנו טוב יותר. במחקר החדש, פרופ’ שמאי-צורי תוהה אם אותו היגיון אבולוציוני תקף כשמדובר בפתוגנים.
“כשאני מטפלת באדם חולה, למשל בילד עם חום, האם המערכת החיסונית שלי משחררת גם היא ציטוקינים, המפעילים את מערכת הדלקת, כדי להתכונן לאפשרות שגם אני אדבק ואחלה? האם ישנה אמפתיה חיסונית? הרי אם פתוגן – וירוס או חיידק – נכנס לקבוצה של ציידים-לקטים, מוטב שכל חברי הקבוצה יכינו את המערכת החיסונית שלהם, וכך פחות יחלו ופחות ימותו מהמחלה”.
כדי לבדוק השערה זו, פרופ’ שמאי-צורי ועמיתיה צילמו סרטונים של אנשים חולים, שמספרים מה הם מרגישים, לצד סרטונים של אנשים בריאים. את הסרטונים הם הקרינו ל-60 נבדקים, שנתבקשו למלא שאלונים על הסימפטומים שלהם לפני ואחרי ההקרנה – ואכן עלה כי אחרי החשיפה לסרטוני החולים, הנבדקים הבריאים דיווחו על מיחושים, כאבים וחולשות, זאת לעומת החשיפה לסרטוני הבריאים, שלא שינתה את הרגשת הנבדקים. זאת ועוד, מהניסוי עולה כי יש קשר ישיר בין מידת האמפתיה שהנבדק חש כלפי החולה המצולם לסימפטומים שהוא דיווח עליהם לאחר הצפייה.
“כמובן, עדיין נשאלת השאלה אם מדובר בהרגשה סובייקטיבית או במצב פיזי מדיד – האם אנשים בריאים שנחשפים לאנשים חולים באמת נהיים קצת חולים בעצמם. במסגרת הניסוי השני שלנו, שהוא עדיין בחיתוליו, כבר בדקנו שבעה נבדקים – ובהחלט מצאנו עלייה בכמות הציטוקינים בדם שלהם לאחר החשיפה לסרטונים. בניסוי השלישי שלנו נחזור על הפעולה הזאת, אבל הפעם תחת MRI, בניסיון לראות את התגובה המוחית עצמה. אנחנו מניחים שככל שאזורי המראה יהיו פעילים יותר, כך ישתחררו יותר ציטוקינים לדם, כלומר שאזורי המראה אחראים על השחרור האמפתי של ציטוקינים”.