יותר, יותר מדי

בסיוע מענק מהקרן הלאומית למדע, פרסמה פרופ’ סוקר-שווגר את מסקנותיה בספר “מחשבות מיותרות: עודפוּת בספרות העברית 1907–2017”, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. הספר מתחקה אחרי גלישת המשמעות מעבר ללשון, ואחר גלישת הלשון מעבר למציאות, ביצירותיהם של יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, יורם קניוק, מאיר ויזלטיר, חיים באר, נורית זרחי, אמיל חביבי בתרגומו של אנטון שמאס, חדוה הרכבי וסמי ברדוגו.

“ניסיתי ליצור רצף היסטורי של עודפות”, מסבירה פרופ’ סוקר-שווגר, “בדגש על חוסר התואם שהוא הכרחי לספרות – חוסר התואם הן בין הספרות והפרשנות והן בין הספרות והתיאוריה. המחקר שלי מציג קצת יותר מ-100  שנות ספרות עברית, מראה כיצד הספרות העברית רוויה בעודפות עוד יותר מהרגיל. כפי שכותב גרשום שלום במכתבו המפורסם, הסכנה שבלשון העברית שהיא רוויה במחשבות אסכטולוגיות שעלולות להתפרץ כהר געש”.

במילה “עודפות”, מדגישה פרופ’ סוקר-שווגר, אין הכוונה דווקא לספרות מתפרצת, לכתיבה העולה על גדותיה. לטענתה, אפשר למצוא עודפות אפילו במילה אחת.”עובדה ששרשרת המסמנים האינסופית לא מצליחה לגעת בדברים עצמם. יש איזה חיץ בלתי עביר בין הלשון לדברים, וכפי שטוען ז’אן לוק מריון בספרו ‘על העודפות’ – גם הדברים עצמם עודפים, המילים עצמן לא מצליחות לתפוס את הממשות, ובכל זאת אנחנו יכולים לתפוס שמץ מן הדברים כ’תופעות רוויות’, כפי שמריון מכנה זאת. אני למעשה ממקמת את הספרות בין עודפות המילים לעודפות הדברים: היא לא מצליחה לבטא את העודפות, אבל משהו מחוויית הזעזוע, מהוויברציות, מורגש בה. למשל, ב’לב המאפליה’ של ג’וזף קונראד, קורץ אומר: ‘The horror, the horror’. בהכפלה הזאת, בזעקה הכפולה, ישנו ניסיון כושל לתפוס את הזוועה – לצד ביצוע של הזוועה. אגב, העודפות נשמרת גם במצלול העברי: ‘הזוועה, הזוועה’. והנה, בשיר של מאיר ויזלטיר מתוך ‘שברי שיר מול ימפה’ אנחנו מוצאים את השורות: ‘דבר לא נותר. / כל הפעלים הוטו בזמן עבר / הכול התהפך לעבר / חוץ מהזוועה, חוץ מהזוועה’. מכל החיים, מכל הקיום, רק הזוועה נשארת בלשון הווה תמיד. דרך קונראד ודרך ‘האנשים החלולים’ של אליוט, המשורר מנסה לגעת פה בממשות שאפילו הלשון ותחבירה לא יכולים להטותה”.