כיצד לטפל נכון בעוני בחברה הערבית
האם טיפול במשפחות ערביות עניות צריך להיות מותאם תרבותית? או שאולי הקושי העיקר בתחום זה הוא דווקא מבני-חברתי?
אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה לעבודה סוציאלית ע”ש שפיצר
החיים עצמם:
פרופ’ מיכל קרומר-נבו גרה ברמת-גן עם בעלה, חוקר הספרות גידי נבו, והם הורים לשני בנים, במשך שנים רבות גידלו במקביל שלושה כלבים וחתולה. היא אוהבת מוזיקה חיה ומחכה להזדמנות להעלות מופעי תרבות שיאתגרו את התפיסות ההגמוניות הרואות אנשים בעוני כאנשים חסרי יכולת. המופעים האלו ינכסו את המושג “תרבות העוני”, אשר משמש בספרות המחקר, כדי לתאר את חולשותיהם ונחיתותם המהותית של אנשים בעוני. היא הייתה רוצה שתום כהן, המנצח והמנהל המוזיקלי של תזמורת מזרח מערב, יהיה מעורב בפרויקט הזה.
העוני בחברה הערבית הוא מהתופעות החברתיות המרכזיות בישראל – ונראה שגם אחת מהמודחקות ביותר בשיח הציבורי. בשנים האחרונות עולות טענות שונות שלפיהן המודלים הטיפוליים שמשמשים עובדים סוציאליים כדי לטפל במשפחות ערביות שחיות בעוני ומטופלות בשירותי הרווחה, אינם מותאמים תרבותית לאופי הייחודי של החברה הערבית בישראל. פרופ׳ מיכל קרומר-נבו, מהמחלקה לעבודה סוציאלית ע”ש שפיצר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בוחנת שאלה זו, מתוך ניסיון לייצר מענים לפערי ההתאמה ולפתח דרכי עבודה חדשות של עובדים סוציאליים, כדי שיוכלו לסייע למשפחות בעוני בחברה הערבית. אלא שהיא מאמינה שהבעיות המרכזיות כיום אינן תרבותיות אלא מבניות-חברתיות.
מה השאלה?
מהם החסמים הניצבים בפני עובדים סוציאלים בעבודתם עם משפחות בעוני?
בשנים האחרונות, בסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, מפתחת פרופ׳ קרומר-נבו פרדיגמה חדשה של עבודה סוציאלית מודעת-עוני. פרדיגמה זו, שמבוססת על תיאוריות ביקורתיות שונות, ומציעה עקרונות תיאורטיים וכן מודל פרקטי, אומצה על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים; והיא מיושמת בקרב עובדים סוציאליים בהיקף ארצי, בכלל זה ברבים מהיישובים הערביים בישראל.
פרופ׳ קרומר-נבו: ״קיימות טענות בספרות המחקר שהמודלים שאנחנו מקדמים מבוססים על תפיסות אינדיבידואליסטיות של מימוש עצמי, התייחסות אל הפרט, הגברת יכולת הפרט לבחור, לקחת אחריות על חייו, ופיתוח היכולת להבנה עצמית. הטענה היא שתפיסות אלה, בבסיסן, אינן מותאמות לחברה המשפחתית והקהילתית והחמולתית של החברה הערבית, שבה הפרט אינו יכול ולא רוצה להיות עצמאי ואוטונומי באותה דרך שבה זה נתפס בחברה המערבית. לחצים תרבותיים מונעים מאנשים בחברה הערבית לפעול כפרטים אוטונומיים. הדבר נכון גם לגבי גברים וגם לגבי נשים, אבל לנשים יש עוד חסמים ייחודיים, שקשורים במאפיינים החברתיים הפטריאכליים. בין היתר, הסיבות האלה מובילות לטענה שהמודלים אינם מותאמים״.
כדי ליצור מודלים של התערבות שתהיה מותאמת תרבותית לחברה הערבית, נהוג לפתח התערבויות אשר לוקחות בחשבון את כוחה של המשפחה, הן כחסם והן כמשאב, ואינן מכוונות לפרט בלבד. כלומר העבודה הסוציאלית צריכה להיעשות בזירה המשפחתית ואף להתייחס לדמויות המובילות בקהילה הרלוונטית.
בתוך כך, פרופ׳ קרומר-נבו אומרת כי מנהלים של שירותים חברתיים שעמם שוחחה במהלך הכשרות שהעבירה, העלו ביקורת אחרת מזו הרווחת בספרות המחקר. ״מה שאני שמעתי מהמנהלים האלה, שאותם לימדתי עבודה סוציאלית מודעת-עוני במסגרת ההטמעה של הפרדיגמה על ידי משרד הרווחה, היו דברים קצת אחרים. הם תיארו קהילות מוכות עוני, והתייחסו לחסמים מבניים שקושרים לאפליה כלפי החברה הערבית. כך למשל, תיארו המנהלים מחסור חמור באפשרויות תעסוקתיות מתאימות לאוכלוסייה, קשיי נגישות לשירותים חברתיים בשל מחסור בתחבורה ציבורית, ואפליה בין-אישית בשירותים חברתיים. לאלה מתווספים מאפיינים משפחתיים וקהילתיים, לדוגמה, יש מקרים שבהם הבעל מונע מאשתו לעבוד במסגרות תעסוקתיות מעורבות. במקרה כאלה, צריך ליצר מקומות עבודה עם הפרדה בין נשים לגברים, או לייצר עבודות שאפשר לעשות מרחוק, באמצעות טלפון או מחשב, מהבית. החסמים התרבותיים שעליהם הספרות מדברת כלל אינם רלוונטיים כאן”.
בעיה מבנית משמעותית עוד יותר היא שתפקידה של מערכת הרווחה והאופן שבו היא בנויה כלל אינם מאפשרים לה לחלץ אנשים מהעוני. עובדים סוציאליים יכולים לקדם אנשים המתמודדים עם קשיים אישיים ומשפחתיים והם מסוגלים להניע מהלכים קהילתיים, אבל הם לא יכולים לחלץ אנשים מעוני בתוך ואקום חברתי, שבו אין מספיק אפשרויות והזדמנויות ריאליות. הם לא יכולים לעשות את זה. פרופ׳ קרומר-נבו אומרת שחשוב להכיר בכך מכיוון שהגלגול של בעיית העוני לפתחם של עובדים סוציאליים משרתת קובעי מדיניות המבקשים להתנער מאחריותם לשינוי המצב. כדי לחלץ אנשים מעוני בחברה הערבית יש לספק לישובים הערביים תשתית כלכלית-חברתית מבנית כמו אפשרויות תעסוקה, תחבורה מפותחת, מסגרות מתאימות לילדים ועוד. ״כל הדברים האלה הם לא דברים שמחלקת הרווחה יכולה לטפל בהם״, אומרת פרופ׳ קרומר-נבו. לכך היא מוסיפה את העובדה שבחלק מהיישובים יש בעיה של כוח אדם, של עובדים סוציאליים שאינם מקצועיים מספיק, ואינם מקבלים הדרכה מתמשכת על עבודתם.
אם כן, אל מול גישת הביקורת התרבותית, פרופ׳ קרומר-נבו מציגה ביקורתית מטריאלית-מבנית. ״למרות הניסיון להכניס תוכניות חדשניות למחלקות לשירותים חברתיים, אין לעובדים סוציאליים כלים ומשאבים מספיקים כדי לסייע למשפחות בעוני”, היא אומרת. ״האתגר הגדול של עוני בחברה הערבית הוא לא אתגר של מחלקות הרווחה אלא אתגר שמשלב את כל המערכות החברתיות המדינתיות. לביקורת התרבותית יש מקום, אבל לא מרכזי. ההיבטים המבניים חזקים וגדולים, והרבה יותר קשה להתמודד איתם ולהציע להם פתרון מקיף״.