להתחבר מחדש לשורשים
על מופעים של מוזיקה ערבית – מאת יוצרים יהודים שאינם דוברי ערבית
|אוניברסיטת חיפה|החוג לאנתרופולוגיה
החיים עצמם:
בזמנו הפנוי, ד”ר נדים כרכבי מתעניין וצופה הרבה בסרטי קולנוע, וכן עוסק בבישול, ובגינון. בשבועות הקרובים הוא צפוי להפוך לאב טרי, וצופה אל העתיד הזה בסקרנות ובהתרגשות.
ישראל מתאפיינת מאז הקמתה בהפרדה אתנו-לאומית משמעותית בין החברה היהודית לזו הערבית בישראל; הפרדה שמקורותיה בסכסוך הפוליטי המתמשך בין העמים ושבאה לידי ביטוי ביישובים נפרדים, בהבדלי תרבות ושפה, בפערים כלכליים-חברתיים וביחסה של המדינה לשתי החברות. ההפרדה הזו כרוכה פעמים רבות גם בתפישות בקרב הציבור היהודי-האשכנזי ההגמוני, שלפיה התרבות הערבית ואף תרבותן של קהילות יהודיות מארצות ערב ומהמרחב המוסלמי, נחותות באופן כזה או אחר.
מה השאלה?
כיצד הביטויים הסמליים של ערביות במופעי המוזיקה בערבית מקבלים משמעויות תרבותיות ופוליטיות בקרב בני הדור השלישי של היהודים המזרחיים בישראל?
על רקע תנאים לא מיטיבים אלה, מעניין לבחון תופעה יוצאת דופן שמאפיינת רבים מבני הדור השלישי ליוצאי מדינות ערב – הרצון לחזור לשורשים התרבותיים בארצות ערב, ואף לשמר ולפתח את המקורות הללו ולהפוך אותם למשאבים תרבותיים חיים. החזרה הזו לשורשים מובהקת במיוחד בתחום המוזיקה. כך למשל, דודו טסה מעבד את המוסיקה של סבו דאוד אל-כוויתי שהיה ממבשרי ההתעצבות של המוזיקה הקלאסית בעיראק; נטע אלקיים מחייה מסורות מוזיקליות יהודיות מהמגרב; ההרכב A-WA או רביד כחלני ולהקתו “ימן בלוז” יוצרים שירים בערבית תימנית שמתכתבים עם טרנדים אסתטיים גלובליים.
המגמה הזאת מפתיעה ומעניינת לא רק על רקע הסכסוך וההפרדה האתנו-לאומית הקשיחה שהוא משמר מזה עשורים, אלא גם בהינתן העובדה הפשוטה שרוב רובם של בני הדור השלישי איבדו את הקשר עם השפה הערבית.
הזהות הערבית מוגדרת בראש ובראשונה על בסיס השפה הערבית – לא על פי גזע, אתניות, דת או לאומיות. עובדה זו אפשרה באופן היסטורי ליהודים להיות חלק מהתרבות הערבית ובאופן פוטנציאלי היא יכולה לשמש בסיס ליצירת זיקות יהודיות חדשות לתרבות ערבית. אלא שבפועל, ידיעת השפה הערבית בישראל דלה ביותר בקרב כלל האוכלוסיות הצעירות בישראל, וכך גם בקרב המזרחים.
אם כן, כיצד עלינו להבין את חזרתם של צעירים לשורשיהם התרבותיים הערביים – כלומר לתרבות של סבא וסבתא – מבלי שיש להם גישה לשפה הערבית? זו מהשאלות המרכזיות שמעסיקות את האנתרופולוג ד״ר נדים כרכבי מאוניברסיטת חיפה. מחקרו על מופעי מוזיקה ערבית מסוג זה עוסק בתקשורת שאינה נוגעת להיבטים הסמנטיים של השפה, כלומר תקשורת שאינה מבוססת על משמעות מילולית, אלא על היבטים אחרים של השפה: הרגשות שהיא מעוררת, המשמעות הסמלית של השפה, ומשמעויות אחרות שמתעוררות מעצם הביטוי המופעי של השפה.
ד״ר כרכבי סבור שתקשורת רבת-רבדים זו נוצרת בין המוזיקאים הצעירים בני הדור השלישי והקהלים שלהם, כאשר הם משתמשים בשפה הערבית ובמוזיקה הערבית כדי לעורר זיקות סנטימנטליות וסימבוליות, גם אם רוב הנוכחים בהופעה אינם דוברים כלל את השפה.
אחד הכיוונים המרתקים במחקרו של ד״ר כרכבי נוגע לזיהוי יסודות היסטוריים למגמות העכשוויות. כך למשל, פיוטים שנוצרו על ידי בני קהילות יהודיות בארצות ערב במאה ה-16, התבססו על השאלה של מלודיות של שירים ערביים תוך שינוי הטקסטים שלהם והתאמתם לשפה העברית ולהקשר הדתי היהודי. פרקטיקה דומה התפתחה גם במוזיקה המזרחית בישראל החל משנות ה-60 של המאה ה-20; מוזיקאים מזרחים בני הדור השני להגירה מארצות ערב אימצו לחנים וסגנונות שונים מרחבי העולם הערבי והצמידו להם מילים בעברית. ההבדל בין הדור השני והשלישי בא לידי ביטוי בכך שהדור השני אמנם השיל מעצמו כמעט לגמרי את הזהות הערבית, אבל הוא שימר חלק מתרבות הוריו, ברובד המוזיקלי. בתוך כך, שימור זה אפשר למוזיקאים יהודים רבים בני הדור השלישי העכשווי, לאמץ את השפה ואף את הזהות הערבית עצמה, ולא רק דרך לחנים וסגנונות.
במחקרו בוחן ד״ר כרכבי גם את היחסים שמפתחים יוצרים עכשוויים בני הדור השלישי עם ארצות המוצא של משפחותיהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של מוזיקאים ממוצא מרוקאי שיוצרים קשרים במרוקו העכשווית – מדינה שכיום אפשר לבקר בה בחופשיות. מרוקו עצמה עוברת כיום שינוי פוליטי משמעותי – ממדינה מוסלמית עם זיהוי ערבי מובהק, היא נעה בשנים האחרונות לכיוון של רב-תרבותיות שכוללת אמנם את היסוד התרבותי הערבי כמרכזי אבל גם מעניקה הכרה הולכת ומתרחבת לתרבויות אחרות כמו התרבות האמזיע’ית (ברברית) וגם היהודית. במסגרת רב-תרבותית חדשה זו, יהודים-מרוקאים צעירים בישראל מצליחים לחדש את הקשרים התרבותיים עם ארץ המוצא שלהם, באמצעות מופעי מוזיקה במרוקו. על רקע התפתחויות אלה אפשר לזהות ניסיונות מרתקים של מוזיקאים דוברי ערבית כמו נטע אלקיים, ללה תמר ואף פייטנים רבים, בהם מיימון כהן, שמצליחים ליצור מוזיקה עדכנית שאינה רק פולקלור ערבי היסטורי אלא גם מתכתבת עם התרבות המרוקאית העכשווית.