לזכור את השואה ב״סטורי״ ובסמארטפון
על תהליך הדיגיטציה של זכרון השואה
אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
החיים עצמם:
פרופ’ ג׳קי פלדמן, בן לניצולי השואה, החל לעסוק בזיכרון השואה בעקבות מסע אישי, אחר קבר סבתו בעיר הולדתו של אביו בהונגריה.
בשנים האחרונות מתרחש תהליך מרתק בכל הנוגע לזכרון והנצחת השואה. לצד המעבר הבין-דורי, שמתרחש גם על רקע התמעטות אחרוני ניצולי השואה, מתרחש גם תהליך של ״דיגיטליזציה״ של זיכרון השואה. המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות נוכחות יותר ויותר באתרי ההנצחה עצמם – למשל בתופעות מדוברות כמו ה״סלפיז״ שמצלמי בני נוער במסעות לפולין על רקע מחנות השמדה – ולעתים מהווות חלופה וירטואלית מלאה לאתרים.
האנתרופולוג פרופ׳ ג׳קי פלדמן מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב חוקר – בסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע – את הסוגיות השונות הנוגעות לתהליכים אלה, ובוחן את האופן שבו הנוכחות של המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות בולטת בתחום של העברת הידע ואף החוויות בהקשר של זיכרון השואה.
מה השאלה?
כיצד זכרון השואה משתנה במעבר לדור הדיגיטלי?
אחת התופעות המובהקות המתרחשות בתהליכי ה״דיגיטליזציה״ של זכרון השואה, היא השתנות מקור הסמכות והפצת הידע. אם פעם משרד החינוך, מוזיאון יד ושם ומוסדות מדינתיים או מוסדות דומים, מדינתיים למחצה, היו הקובעים של תכני הזיכרון, הרי שהסמארטפון מעניק היום לכל אדם גישה לאינספור מקורות מידע בהישג יד – בין אם מדובר באתרי הכחשת שואה ובין אם מדובר רק בגישות שונות להנצחת השואה במדינות אחרות. למעשה, ייצוג השואה הפופולרי ביותר בשנים האחרונות, ״הסטורי של אווה”, היה יוזמה פריטת של בעל עסק, ללא תמיכה ממשלתית כלשהי. פרופ׳ פלדמן חוקר את שאלת מעבר הסמכות והשלכותיה השונות על רקע התהליכים הללו.
שאלה נוספת שעולה בהקשר זה היא מה קורה כאשר זיכרון והנצחה מנותקים ממקום מסוים. במקום להיאסף כולם במצעד החיים באושוויץ או לקיים טקס זיכרון משותף ביד ושם, או אפילו לקיים מפגש של ״זיכרון בסלון״ בבית של מישהו, ״צריכת״ הזיכרון היא פעמים רבות מקוונת כיום. ״עוד קודם למגפת הקורונה ראינו שחלק מכיכרות העיר מתרוקנות ואנשים מעדיפים ׳זיכרון בסלון׳ מאשר להגיע ליד לבנים או למתנ״ס בכפר-סבא״, אומר פרופ׳ פלדמן. ״מה קורה כשכל זה נעשה מקוון? האם יש משהו שונה כשאתה לא יכול להיות בצפיפות עם אנשים אחרים, לראות את פניו של הניצול והכל מועבר דרך המסך הקטן?״.
מכאן עולה גם השאלה מה עושה הדיגיטליזציה לסולידריות החברתית. “חלק מההנצחה ומחוויית הזיכרון”, מסביר פרופ׳ פלדמן, “היא הנוכחות יחד, השירה יחד, עמידת הדום כשמישהו קורא קדיש. מה קורה כשכל זה עובר לממד דיגיטלי? ומה קורה כאשר אנשים מגיעים לאתר הנצחה, מסתובבים, מצלמים עצמם ומחכים ללייקים? כלומר, מתנתקים מחבריהם לטובת העולם המקוון? מה זה עושה לאנשים אחרים שנמצאים באותו המקום? ״כל אחד הוא במגע עם החברים שלו ברשתות החברתיות, ולא עם החברים שלו לכיתה״, אומר פרופ׳ פלדמן; ״מה זה עושה להנצחה?״.
שאלה נוספת שעולה היא האם תהליכי הדיגיטליזציה של הזיכרון הם אוניברסליים – כלומר דומים בדפוסיהם הבסיסיים בכל מקום בעולם – או שמא אפשר להבדיל בין זיכרונות לאומיים בכל הנוגע לתהליכים אלה.
מחקרו של פרופ׳ פלדמן, העוסק בכל השאלות הללו, מאתגר חלק מהתפיסות הרווחות בכל הנוגע לדיגיטליזציה של הזיכרון. כך, למשל, באשר לתופעה של ה״סלפי״ באושווייץ, הוא לאו דווקא מקבל את הגישה המקובלת כיום לפיה מדובר בפשטות במופע נרקסיסטי המהווה חילול של זיכרון השואה. בעוד שומרי הסף של הזיכרון המוסדי, ראשי מוזיאונים ומחנכים נוטים להזדעזע מהתופעה ולבטל אותה על הסף, פרופ׳ פלדמן מציין שכדאי לבחון גם את מעלותיה: הסלפיז מאפשרים את הצפת הזיכרון לאנשים אחרים, בעיקר בני נוער וצעירים, שאחרת לא היו מתעניינים בנושא. באמצעות הסלפי או ה״סטורי״, בתיווך החבר המשתף את חוויותיו במקום, חבריו עשויים להתחיל להתעניין בנושאים הקשורים לשואה.
פרופ׳ פלדמן גם מזכיר שהביקורת על הסלפי היא חלק מרצף היסטורי של התנגדות של שומרי הסף של הזכרון לטכנולוגיות חדשות. הוא מציין שהממסד החינוכי התנגד ל״סטורי של אווה״ – המציג תיעוד של ניצולת שואה דרך פורמט של ה״סטורי״ באינסטגרם – עד שאנשי חינוך גילו שהפרויקט מביא לחשיפה אדירה של הנושא והחלו לבחון אותו מחדש.
״אני מבין את ההיסוס מצד שומרי הסף״, אומר פרופ׳ פלדמן, ״אבל ככל שהם ישכילו לשלב כמה שיותר מהדרכים האינטראקטיביות הללו בעיצוב זיכרון השואה, יש יותר סיכוי שהמסרים שלהם יעברו לדור הבא. מוטב להפסיק לחשוב טופ-דאון, בהרצאה. זה לא יעבוד בדור שמכור למדיה דיגיטלית חברתית״.