אוניברסיטת תל אביב|פסיכיאטר וחוקר בחוג לפיזיותרפיה בבית הספר למקצועות הבריאות
ד"ר נוחם וולפה אוהב קפה ומוזיקה.
התנועות והפעולות שלנו מושפעות מהנפש. כך למשל, כשאנו עצובים או מדוכאים הן עשויות להיות כבדות ואיטיות. הקשר מחשבה-רגש-פעולה יכול לגלות הרבה על תהליכים נפשיים, יומיומיים ומורכבים יותר. מחלות והפרעות כגון דיכאון, סכיזופרניה, פרקינסון ודמנציה משפיעות פעמים רבות על הרגש ויכולות לגרום לאפתיה, כלומר ירידה במוטיבציה, והימנעות מתנועה, מעשייה ומפעולות מכוונות מטרה. “המצב הזה מופיע אצל יותר מ-50% מהחולים במחלות הללו (שלעתים מתלווה להן דיכאון) ולא תמיד ידוע למה. הסיבה עשויה להיות פגיעה במערכת התגמול במוח”, מסביר ד”ר נוחם וולפה, פסיכיאטר וחוקר בחוג לפיזיותרפיה בבית הספר למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל אביב.
מערכת התגמול-חיזוק במוח (Reward System) נועדה לשדר כי בוצעה פעולה חיובית שכדאי לחזור עליה ושהיא תורמת לעיצוב התנהגותי. נערכת זו פועלת בעיקר באמצעות המוליך העצבי (נוירוטרנסמיטר) דופמין, שמעלה את תחושות ההנאה והסיפוק והמוטיבציה. כך למשל, בעת פעולות שמסבות הנאה (כגון אכילה) עולה רמת הדופמין באזור מערכת זו והאדם מבין שביצע פעולה רצויה ובהמשך יחזור עליה.
“הפגיעה במערכת התגמול המוחית מפחיתה את הרצון להתאמץ ומגבירה את ההסתפקות בקיים. במקרי קיצון, אנשים לא יוצאים מהמיטה, כל פעולה נראית להם בלתי אפשרית, לא מושגת ולא ראויה למאמץ. הם חשים שאין להם בשביל מה לטרוח. זה בהחלט מבטא את הקשר שבין קוגניציה (מחשבות ורגשות) לתנועה ופעולה”, אומר ד”ר וולפה. עוד הוא מוסיף כי “כיום אין לכך טיפולים ייעודיים וניתן לנסות רק תרופות נוגדות דיכאון ו- Behavioral activation – שיטה שנכללת בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), מניעה לתכנון ולפעולה וכך למעשה ‘מכיילת מחדש’ את מערכת התגמול והמאמץ”.
במעבדתם, בוחנים ד”ר וולפה וצוותו מגוון אוכלוסיות, ובהן צעירים, קשישים, חולים (למשל בדיכאון או סכיזופרניה) וכן אנשים בריאים. לדבריו, “כולנו נמצאים על איזשהו ספקטרום; למשל ישנם ימים שבהם אין לנו חשק לנוע ולפעול, אם זה מעייפות או סיבה אחרת. לכן במעבדה אנחנו מודדים את תסמיני חוסר המוטיבציה גם אצל אנשים בריאים, כדי לנסות להבין מתי זה קורה ומדוע”.
מטרת מחקרם האחרון של ד”ר וולפה וצוותו, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע, הייתה לגלות מה משפיע על חוויית המאמץ של אדם, ברמה הרגשית והפיזיולוגית, מה מניע אותו לפעול ומה פוגע במוטיבציה שלו. לשם כך בחנו במעבדה 100 נבדקים בריאים בני 40-18. תחילה מילאו שאלונים לגבי מידת המוטיבציה שלהם ביומיום (למשל, מבחינה חברתית ומעשית – כגון מפגשים עם חברים וסיום מטלות).
לאחר מכן קיבלו מטלה שבה נדרשו ללחוץ על ידית של מד כוח (מכשיר מדידה שמכמת עוצמת כוח). כל לחיצה על ידית המד מילאה מלבן שהוצג על המסך, והנבדקים היו צריכים ללחוץ עליה כך שהמילוי יגיע בדיוק לאזור המטלה ויישאר בו למשך שלוש שניות. אחר כך הם קיבלו משוב (אם הצליחו במשימה – להישאר באזור המטרה במשך שלוש שניות), ולבסוף התבקשו לדרג את חוויית המאמץ שלהם (עד כמה הפעולה הייתה מאומצת מ-0 עד 100). כך במשך 40 חזרות בשתי הידיים (20 לכל יד) – הפעלת כוח, משוב, דירוג, מנוחה וחוזר חלילה.
בתום הניסוי גילו החוקרים שונות גדולה בין הנבדקים; חלקם הושפעו מאוד מהמשוב, לטוב ולרע. כך, משוב חיובי חיזק אותם וגרם להם לתפוס את חוויית המאמץ כאפשרית ולדרג אותה כקלה, וההפך. לדברי ד”ר וולפה, “ממצא זה יכול ללמד אותנו על רגישות שונה למשוב, ואנחנו מנסים להבין אם אדישות למשוב יכולה להעלות את הסיכון לדיכאון למשל”.
עוד מצאו החוקרים כי הציפייה למאמץ משפיעה על תפיסתו. כך למשל, נבדקים שציפו מאוד למאמץ גבוה והפעילו כוח מעבר לנדרש תפסו את הפעולה כקלה יותר, וההפך. “לשאלת הציפייה למאמץ חשיבות קלינית; אנשים עם דיכאון למשל מצפים שכל פעולה תהיה מאומצת ביותר ולכן עשויים להימנע ממנה״, אומר ד”ר וולפה.
עוד קישרו החוקרים בין דירוג המאמץ, הכוח ורמת המוטיבציה של הנבדקים (כפי שהשתקפה בשאלונים). לדברי ד”ר וולפה, “מצאנו כי נבדקים עם מוטיבציה גבוהה הפעילו כל כוח שנדרש כדי להישאר באזור המטרה. כלומר, המאמץ, אף שהלך והתגבר, לא הקשה עליהם והם דירגו אותו כקל. לעומת זאת כל שינוי ברמת המאמץ ובהפעלת הכוח הנדרש הקשה על בעלי המוטיבציה הירודה וגרם להם לדרג את הפעולה כמאומצת מאוד”.
ניתן להבין אם כן כי משוב וציפייה משפיעים על חוויית המאמץ והמוטיבציה לפעול. לדברי ד”ר וולפה, “קיימים גורמים רבים נוספים שמשפיעים על חוויית המאמץ ומשתנים מאדם לאדם ובמחקרים הבאים אנחנו מתכננים לבחון גם אותם. אם נבין אותם טוב יותר, נוכל אולי לטפל בסובלים מהפרעות (כגון דיכאון) שבהן כל מאמץ ופעולה ולו הקטנים ביותר (כגון לקום מהמיטה בבוקר) נתפסים כקשים מאוד”.