האוניברסיטה העברית|הפקולטה לרפואה
פרופ' אלי קשת, הוא גמלאי של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית ("אך עוסק במחקר במלוא המרץ"), אב לארבעה, נשוי לד"ר אילנה קשת (חוקרת אפיגנטיקה) וגר במושב עמינדב.
תהליך היווצרות כלי הדם מתחיל ברחם ומלווה את התפתחותם של כל איברי הגוף. הוא מסתיים רק כשהנימים נמצאים במרחק קטן מעשירית המילימטר מהתאים, שאליהם הם מעבירים חמצן וחומרי הזנה נוספים. הפוטנציאל ליצירת כלי דם חדשים נשמר לאורך כל החיים הבוגרים, ומתממש כאשר כלי דם נפגעים, נשחקים או מידלדלים (למשל עם העלייה בגיל).
פרופ’ אלי קשת מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל בתחום חקר מדעי החיים לשנת 2021, חוקר יחד עם שותפתו למחקר ד”ר מרים גרינוולד את תהליך היווצרותם של כלי הדם. הם מתמקדים בחלבון VEGF (Vascular Endothelial Growth Factor) – היוזם והמתזמן את יצירת כלי הדם בהתפתחות העוברית, בחיים הבוגרים וגם בפתולוגיות כגון סרטן. כך, כאשר רקמות הגוף או תאים סרטניים חשים במחסור באספקת דם וחמצן (היפוקסיה), החלבון הזה מיוצר בכמות מוגברת ומעודד יצירת כלי דם חדשים (תהליך שנקרא “אנגיוגנזה”). כדי לעצור זאת בתהליך הסרטני ולא לאפשר לגידולים לשגשג ולשרוד, הוכנסו לשימוש קליני נוגדנים המנטרלים את פעילותו של החלבון VEGF, דבר שבולם את התרבותם של תאי הסרטן.
ידוע כי בהזדקנות מערכת כלי הדם מתנוונת, ומספר כלי הדם (בעיקר הנימים, שבהם נעשה שחלוף החמצן) פוחת. אומר פרופ’ קשת: “אנו משערים שהידלדלות כלי הדם היא למעשה האירוע המכונן בתהליך ההזדקנות הכללי, של שאר מערכות הגוף. לכן נשאלת השאלה מדוע החלבון VEGF נכשל במילוי תפקידו עם העלייה בגיל”.
במחקרם האחרון, שזכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, ביקשו החוקרים לבדוק את התיאוריה שלפיה ההזדקנות הווסקולרית (בעיקר ירידה במספר כלי הדם בגוף) היא זו שמובילה להזדקנות הכללית, ואם אפשר למנוע מחלות זיקנה באמצעות העלאת רמתו של החלבון VEGF בגוף. הם הניחו שהתגובה של החלבון הזה להיפוקסיה פוחתת בשל גורם מעכב – קולטן שקושר את החלבון – אשר מיוצר בגוף בכמויות גדולות יותר, עם העלייה בגיל.
המחקר בוצע בעכברים מהונדסים גנטית, כך שאפשר יהיה לשלוט בייצור ה-VEGF המופרש לדמם, ואף להגביר את זמינותו לכל איברי הגוף. כאשר רמתו של החלבון הזה עלתה באופן שהספיק כדי להתגבר על הקולטן המעכב, נשמר מספר כלי הדם הנדרש.
החוקרים השוו בין עכברי הניסוי לעכברי ביקורת שלא הונדסו גנטית, וגילו הבדלים משמעותיים במדדים רבים שקשורים להזדקנות. ראשית, תוחלת החיים של עכברי הניסוי הייתה גבוהה ב-20% משל עכברי הביקורת. ומעבר לכך, השתפרה תוחלת חייהם הבריאותית. כך למשל, הידלדלות השריר (סרקופניה) וצבירת שומן בטני, תהליכים שמתרחשים עם העלייה בגיל, הואטו משמעותית אצל עכברי הניסוי. בנוסף, מסת העצם שלהם הייתה גדולה ב-30% מזו של עכברי הביקורת (כלומר הופחת הסיכון שלהם לאוסטאופורוזיס). שיפור נוסף אצל עכברי הניסוי, שהתקבל בזכות עלייה באספקת החמצן, התבטא בתפקוד המיטוכונדריה (אברון תוך-תאי שמייצר חלק ניכר מן האנרגיה הכימית שדרושה לתאי הגוף, לתפקודם ותחזוקתם, שעם הגיל תפקודו יורד). בנוסף, עכברי הניסוי סבלו פחות מכבד שומני – מחלה שגם היא יכולה להתפתח עם הגיל, וכן מדלקות כרוניות. בהמשך התברר שבגופם של העכברים המהונדסים התפתחו הרבה פחות גידולים סרטניים.
פרופ’ קשת: “כבר בשלב זה של המחקר הוכחנו את התיאוריה שלפיה ההזדקנות הווסקולרית מובילה להזדקנות הכללית, וכי שימור כלי הדם יכול להגן מפני פתולוגיות רבות שמתפתחות עם הגיל. בהמשך נרצה להבין מהם המנגנונים המדויקים שעומדים מאחורי הממצאים”.