לשתף את הציבור בחלוקת התקציב
מצד אחד, עיריות גדולות בעולם משקיעות מאמצים ותקציבים בשיתוף נציבור. מצד שני, הציבור נותר ביקורתי ולא מרוצה
אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה להנדסת תעשייה וניהול
החיים עצמם:
ד”ר טלמון: “אני מוזיקאי. מנגן כמעט על הכול, אבל בעיקר על פסנתר, על טרומבון ועל גיטרה בס – ובעיקר ג’אז, גרוב, רגאיי ופאנק. יצאתי ל”טורים” באירופה ובארה”ב עם להקות ‘התפוחים’ ו’פיירווטר'”.
בישראל זה עדיין נדיר יחסית, אבל תושבים בהרבה בירות אירופיות מכירים את המושג “תקציב השתתפותי”: מדי שנה העירייה “שמה בצד” תקציב מסוים, וכל תושב יכול להציע פרויקטים שימומנו מהתקציב הזה. למשל, בניית פארק או שיפוץ בית ספר. בשלב השני, כל התושבים מוזמנים להצביע לפרויקטים שהם היו רוצים להקצות להם את המשאבים – והפרויקטים שנבחרו זוכים למימוש.
מה השאלה?
כיצד אפשר לשפר את תהליך הבחירה בתקציבים השתתפותיים?
“עיריית פריז היא דוגמה טובה”, מספר ד”ר נמרוד טלמון מהמחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. “בסוף שנת התקציב העירייה שומרת כ-100 מיליון יורו כתקציב השתתפותי, ויוזמת תהליך שיתוף עם הציבור כדי להחליט מה לעשות בכסף. בשלב הראשון, כל תושב פריזאי יכול להציע פרויקט – לרוב מדובר בפרויקטים תשתיתיים כמו שביל אופניים או פארק שעשועים – והעירייה מקבלת הצעות מחיר מקבלנים, וכך יודעת להצמיד מחיר לכל הצעה. אחר כך העירייה עצמה מסננת את הפרויקטים לפי סדרי העדיפויות שלה, כך שנשארת קבוצה של כמה עשרות פרויקטים. בסוף נערכות בחירות. התושבים נקראים להצביע פיזית בקלפיות או באתר העירייה באינטרנט. כל תושב מצביע לחמישה עד שבעה פרויקטים, העירייה לוקחת את כל ההצבעות וצריכה לחשב מה לממן”.
אלא שלדברי ד”ר טלמון, שיטת החישוב הקיימת לא מקיימת את ערך השוויון. “העירייה הייתה רוצה שכל פרויקט וכל סוג פרויקט – חינוך, תחבורה וכיוצא באלה – יקבל חלק מהתקציב שהוא פרופורציונלי למספר התושבים שרוצים אותו. אבל זה לא מה שקורה בפועל. אפשר לבחון זאת בדוגמה של עיר דמיונית, שיש בה שתי שכונות, שכונה אל”ף ושכונה בי”ת. תושבים משכונה אל”ף הציעו מספר פרויקטים בשכונה שלהם ותושבים משכונה בי”ת הציעו פרויקטים בשכונה שלהם. אם בשכונה בי”ת מתגוררים פי שניים יותר תושבים, הפרויקטים שמוצעים לשכונה בי”ת יקבלו כפול קולות – ולפרויקט בשכונה אל”ף אין באמת סיכוי להיבנות. אידאלית היינו רוצים שהתקציב הכולל יחולק בערך לפי מספר התושבים, כך שגם התושבים בשכונה אל”ף יקבלו חלק מהתקציב. וזאת רק דוגמה אחת, פשוטה ופשטנית, לבעיות הרבות עם שיטות החישוב הקיימות לתקציב השתתפותי”.
ד”ר טלמון ועמיתיו מנסים – בסיוע נענק מהקרן הלאומית למדע – לשפר את תהליך הבחירה והשקלול באמצעות בניית מודלים מתמטיים-פורמליים לבעיה ופיתוח אלגוריתמים שמטרתם היא מיקסום הרווחה החברתית. “בפעם הראשונה ששמעתי על התקציב ההשתתפותי בפריז, נדהמתי לגלות ששיטת החישוב רחוקה מאוד מאופטימליות. המחקר שלי לוקח את תהליך התקציב ההשתתפותי ומצרין אותו מתמטית כדי למצוא אילו אלגוריתמים יוכלו בהמשך להגיע לתוצאות הטובות ביותר, במונחים כמו פרופורציונליות ושוויון. צריך גם לזכור שאם תוצאת האלגוריתמים לא אידיאלית, התושבים לא מרוצים ולא יוצאים להצביע. ב-2019 למשל בדקנו את הנתונים מוורשה. ובכן, אם כל תושב בעיר הצביע לחמישה פרויקטים, ובסוף מומשו רק שני פרויקטים מהחמישה שהוא רצה, שביעות הרצון שלו תהיה רק שתי חמישיות. הוא לא יהיה מרוצה, וספק אם יטרח להצביע בסיבוב הבא. האלגוריתמים שאנחנו מפתחים מאפשרים להגיע לתוצאות טובות בהרבה, של שלושה או ארבעה פרויקטים מחמישה בממוצע, בד בבד עם שמירה על ערך השוויון”.
בימים אלה עומד ד”ר טלמון בקשר עם מספר עיריות בעולם, ואפילו כאן בישראל, והוא מקווה שכבר בשנים הקרובות האלגוריתמים שפיתח ישמשו עיריות לביצוע תקציבים השתתפותיים.