מאבק על המורשת
אינטלקטואלים ניצולי שואה נאבקו בהשמדה התרבותית לאחר מלחמת העולם השנייה, באמצעות רפורמות משפטיות
אוניברסיטת תל אביב|הפקולטה למשפטים|מרכז מינרבה לזכויות האדם
החיים עצמם:
פרופ’ ליאורה בילסקי מתגוררת בתל אביב, אוהבת ללכת ברגל ולהתאמן במחשבת הגוף, שומעת ספרי אודיו ופודקאסטים, ובזמן שנותר לומדת ערבית מדוברת.
השמדת עם – ג’נוסייד – היא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד חברה מסוימת (כגון עם, קבוצה לאומית, אתנית או דתית) ולהרוס את זהותה. לפי התפיסה המקובלת, ג’נוסייד הוא רצח המוני, אך מונח זה, כפי שטבע אותו המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין ב-1943, כולל בתוכו גם התקפה מכוונת ושיטתית על הזהות התרבותית של הקבוצה. “השמדת אוכלוסייה מן היסוד מתחילה בהרס אוצרותיה התרבותיים – כגון ספרים, ספריות, ארכיונים וחפצי אמנות ודת – והשתקת הקורבנות ושפתם. כבר עם עליית הנאצים לשלטון החל גזל של רכוש תרבותי יהודי, אבל הסיפור הזה נעלם מתשומת הלב של המשפט הבין-לאומי עד אמצע שנות ה-90”, מסבירה פרופ’ ליאורה בילסקי, מופקדת הקתדרה לזכויות אדם וחקר השואה ע”ש בנו גיטר וראש מרכז מינרבה לזכויות האדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
מה השאלה?
כיצד נאבקו יהודים ופולנים על השבת נכסי התרבות שלהם ועל הגדרת הג'נוסייד התרבותי במשפט הבין-לאומי?
מחקריה של פרופ’ בילסקי מתמקדים במשפט, היסטוריה ופוליטיקה, ובתוך כך במשפטי שואה. במחקרה האחרון, שבוצע בתמיכת הקרן הלאומית למדע, גילתה שכבר באמצע-סוף שנות ה-40, עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, ביקשו אינטלקטואלים מבין קבוצות הקורבנות, יהודים (ובהם למקין וסלו בארון) ופולנים (ובהם קרול אסטרייכר וויז’י סיבירסקי), להכליל את הג’נוסייד התרבותי במשפט הבין-לאומי. הם ניסו לעשות זאת בשני נתיבים: משפטים פליליים נגד פושעי מלחמה נאצים בבתי משפט לאומיים; ומאבק והתארגנות להשבת רכוש תרבותי שנבזז בידי המשטר הנאצי. “עניין אותי לחקור מאבק מוקדם של קבוצות קורבנות שמעמיד במרכזו את פשע הג’נוסייד התרבותי, אשר נעלם בהדרגה מדפי ההיסטוריה של המשפט הבין-לאומי. רציתי לברר מה הייתה תפיסת הפשע שהם קידמו ומהו סל הכלים שהציעו, כדי להחזיר לתודעה את המאבק שניהלו ולשחזר את עקבותיהם”, מסבירה פרופ’ בילסקי.
לצורך מחקרה נעזרה פרופ’ בילסקי בארכיונים ובהם ארכיון רחל אוירבך (היסטוריונית, ניצולת שואה ומקימת יחידת העדות ביד ושם, שהייתה גם היא חלק מהאינטלקטואלים שייצגו את הקורבנות). היא גילתה כי בשנים שאחרי המלחמה, אותם האינטלקטואלים היהודים והפולנים שיתפו פעולה במשפט הפלילי הבין-לאומי לצורך מאבקם. בנוסף מצאה כי מאבקם יצר במשפט האזרחי זיקה בין פשע הג’נוסייד לבין השבת הרכוש התרבותי לידי הקורבנות לצורך שיקומם.
בתחילה ניסו האינטלקטואלים היהודים להשתלב במשפטי נירנברג – שנערכו בין 1945 ל-1949 והעמידו למשפט את הפושעים הנאצים (למשל ביקשו להביא עדים יהודים ובהם קורבנות והיסטוריונים) – אך מאמציהם כשלו. הזירה הראשונה שבה הצליח מאבקם היה טריבונל שהוקם בפולין כדי להביא לדין פושעי מלחמה, אשר פעל בשנים 1948-1946 (“הטריבונל הפולני הלאומי העליון”). “שם, לראשונה, בזכות שיתוף הפעולה בין האינטלקטואלים היהודים והפולנים והעדים שהביאו – קורבנות, היסטוריונים, משפטנים וכלכלנים שהעידו על גזל והשמדה של נכסים תרבותיים – הכיר עולם המשפט בג’נוסייד התרבותי”, מסבירה פרופ’ בילסקי.
זירת הצלחה נוספת של המאבק המוקדם בג’נוסייד התרבותי הייתה ארגון אזרחי שהקימו האינטלקטואלים היהודים בניו יורק ב-1947 (“ארגון תקומה לתרבות ישראל”) שפעל להשבת נכסי תרבות של יהודים (ספרים, ספריות ויודאיקה). עד אז גרס המשפט הבין-לאומי שכל רכוש תרבותי שנבזז ולא נמצאו לו יורשים צריך לשוב למדינת המקור (למשל לגרמניה, אם נבזז מיהודים-גרמנים). אך הארגון החדש הצליח לשכנע את בעלות הברית שהוא ייצג את העם היהודי, שרכוש תרבותי ללא יורשים יושב לידיו כנאמן לעם היהודי והוא ידאג לחלוקתו מחדש. לדברי פרופ’ בילסקי, “העברת נכסי התרבות לארגון היהודי במקום למדינות המקור היא הישג חסר תקדים במשפט האזרחי והבין-לאומי. האינטלקטואלים היהודים הצליחו בכך מכיוון שבמרכז מאבקם עמד הג’נוסייד התרבותי. רבים מבין הספרים שהגיעו לספרייה הלאומית הם פרי המאבק הזה”.
פרופ’ בילסקי חקרה את הג’נוסייד התרבותי גם בהקשר של משפט אייכמן. “ניסיתי לספר את הסיפור שלא סופר באמצעות העדויות של הקורבנות במשפט, אשר ניסו להחזיר לעצמם את האנושיות באמצעות מתן העדות”. כך למשל חקרה פרופ’ בילסקי את עדותה של רחל אוירבך על המאבק שהחל כבר בגטו ורשה. “אוירבך”, אומרת פרופ’ בילסקי, “סיפרה כיצד קבוצת יהודים, והיא בתוכם, הקימה בהנהגת ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ארכיון סודי בגטו ששמו ‘עונג שבת’; הוא הורכב מפוסטרים שהם הורידו מהקירות בגטו, יומנים שכתבו, עדויות שגבו, תצלומים ועוד. הם אספו ראיות מפלילות כדי לתעד את השמדתם ולהתנגד באופן רוחני לניסיון השמדה פיזי ותרבותי. לאחר המלחמה ניסתה אוירבך להשפיע על משפט אייכמן ופנתה לתביעה בבקשה להעמיד במרכז את עדויות ניצולי השואה (בניגוד למשפטי נירנברג שהסתמכו בעיקר על ארכיון הגרמנים מחוללי הפשע), בין השאר על הפגיעה בנכסיהם התרבותיים, וראתה בכך אמצעי התנגדות לפשע בדיעבד. היא הצליחה בכך, אך לא בהקשר של הג’נוסייד התרבותי. בסופו של דבר משפט אייכמן התמקד ברצח העם הפיזי ולא הרוחני, ורחל אוירבך כמעט נשכחה מדפי ההיסטוריה”.
ממחקרה של פרופ’ בילסקי אפשר להבין אם כן, כי האינטלקטואלים היהודים והפולנים, נציגי הקורבנות, נאבקו להשבת אוצרות תרבותם, ייתכן כדרך להתנגד לפשע בדיעבד ולהשיב לעצמם את אנושיותם. בתוך כך ניסו להתגבר על אוזלת ידו של עולם המשפט והניעו יוזמות שנועדו לתת מענה משפטי לג’נוסייד התרבותי. כך יצרו כלים חדשים במשפט הפלילי והאזרחי ובהם התבססות על עדויות של קורבנות.