מילון בן-יהודה: פרויקט ציוני, מימון לא-ציוני
כיצד תמכו חברת “כל ישראל חברים” וחברת “עזרה” במילון אליעזר בן-יהודה
אוניברסיטת תל אביב|ביה"ס למדעי התרבות
החיים עצמם:
“אני אוהבת להכיר תרבויות אחרות”, אומרת פרופ’ שביט, “בכל ביקור שלי בחו”ל אני משתדלת לבקר בשני סוגים של מוזיאונים: מוזיאונים שמנציחים את המורשת התרבותית ו’מוזיאונים של החיים’ – כל מה שמבטא את תרבות המזון המקומית, בעיקר שווקים ומסעדות”.
מה השאלה?
כיצד החליט אליעזר בן-יהודה לכתוב מילון הסטורי-מדעי במקום מילון שימושי? ומי היו הארגונים והאישים שאפשרו את הגשמת החזון הזה?
“אליעזר בן-יהודה מוכר לנו כחלוץ הדיבור העברי – אחד הביטויים הבולטים של התחייה הלאומית והציונות – וכעורכו של העיתון העברי המודרני הראשון,” מספרת פרופ’ שביט. “אבל אם אין קמח אין תורה, ואת ה’קמח’ למפעל העבריות של בן-יהודה סיפקו כמה ארגונים יהודיים ואישים יהודים לאו דווקא ציוניים”.
“כל ישראל חברים” (בצרפתית: Alliance Israélite Universelle, ובקיצור “אליאנס”) היה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ארגון עולמי להגנה על יהודים ולהנחלת התרבות הצרפתית במדינות אגן הים התיכון, ובהן ארץ ישראל. לא מפתיע אפוא שבתחילת הדרך, מתח אליעזר בן-יהודה ביקורת חריפה על “אליאנס”. אף על פי כן, גילתה פרופ’ שביט כי נושא דגל העבריות ביישוב היהודי לא רק שימש במשך זמן-מה כמורה לעברית בבית-ספר של “אליאנס”, אלא גם פרסם עם מורה ב”אליאנס” מקראה דו-לשונית – עברית-צרפתית. בעודה חוקרת את המקראה, שהעותק המלא היחיד שלה נמצא בספריית “אליאנס” בפריז, נודע לשביט כי בן-יהודה קיבל מ”אליאנס” תמיכה כספית נדיבה לצורך יצירת “מילון הלשון העברית הישנה והחדשה”.
“חשבתי שזה עניין מרתק: דווקא ‘אליאנס’, שהשתדל לקדם את התרבות הצרפתית ביישוב היהודי הצעיר, תמך בפרויקט של מילון העברית, שהיה חלק מחזון העבריות של בן-יהודה. ביקשתי לבדוק אם באמת ניתנה תמיכה כזו, והחלטתי לחפש לה תיעוד”.
מטמון בארכיון
“מחקר ארכיוני הוא משימה קשה ומתסכלת,” אומרת שביט. “בישראל אליעזר בן-יהודה הוא דמות היסטורית חשובה, ולפחות חלק מהמסמכים הקשורים אליו נשמרו. בארכיונים כמו ארכיוני פרופ’ גוסטב דלמן או הוצאת הינריקס בגרמניה – פחות, וכיוון ששום ארכיון אינו יכול לשמור הכל, לא מצאתי זכר למסמכים שציפיתי למצוא בכמה מהארכיונים הרלוונטיים”.
גם מה שקיים בארכיון אינו בהכרח זמין וגלוי – כפי שגילתה שביט כאשר איתרה סוף-סוף את תיקיית המכתבים הגדולה הזאת בארכיון “אליאנס” בפריז. התיקייה לא נרשמה בקטלוג כקשורה לאליעזר בן-יהודה. שביט, שזכתה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, הצליחה לגלותה רק הודות לנדיבותו של פרופ’ שמעון שוורצפוקס מאוניברסיטת בר-אילן, שהנחה אותה כיצד למוצאה; וגם אז היה על שביט לרכוש את אמונה של הארכיונאית המסורה רוז לוין, בטרם הסכימה למסור לה את האוצר שבידיה.
תנאי למימון: מילון מדעי
תיקיית המטמון מכילה יותר ממאה מכתבים מהשנים 1909-1888, שכתבו אליעזר וחמדה בן-יהודה או שנכתבו אליהם. רוב המכתבים כתובים בצרפתית, מיעוטם בגרמנית ובעברית, ורבים מהם הם טיוטות הכתובות בקצרנות. פענוח המכתבים האלה, תרגומם והקלדתם היו חלק חשוב בבניית התשתית של מחקרה של שביט. יחד הם פורשים בפנינו את סיפורו המפתיע של המילון.
המילון החל את דרכו כטורי ערכים שהתפרסמו בעיתונו של בן-יהודה, “הצבי”, והקוראים התבקשו לגוזרם ולארגנם כספרון קטן. רק בהמשך החליט בן-יהודה להוציא לאור את המילון כספר. כך או כך, בן-יהודה תכנן תחילה לכתוב מילון שימושי, שיהיה לעזר לדוברי עברית.
כדי שיוכל להקדיש מזמנו ליצירת המילון, נדרשה לבן-יהודה תמיכה כספית; ורבים מהמכתבים שבתיקייה הם בקשות של בני הזוג לתמיכה כזו. לא אחת כמעט נואשו מלהשיגה. במכתב משנת 1907, פונה חמדה בן-יהודה לז’ק בִּיגָר, מזכיר כי”ח בפריז: “אם ימות מר בן-יהודה לפני שישלים את המילון, הוא ייקח איתו לקבר את כל האוצר שנאסף בכל-כך הרבה יזע, עמל וקורבנות במשך רבע מאה”.
הכתובת המתבקשת לתמיכה הייתה גופים ציוניים; אך מסיבות שונות, הם לא ששו לעזור. דווקא שני ארגונים לא-ציוניים – “אליאנס” ו”עזרה” היהודי-גרמני (Hilfsverein) – ניאותו לתמוך בפרויקט המילון, אך דרשו את חוות דעתם של טובי החוקרים באירופה. בעקבות הערותיהם הפך בן-יהודה את עבודתו למילון היסטורי-מדעי, הכולל סימון של כל מילה בהתאם לתקופה שבה הופיעה, ניתוח של מקורה (האטימולוגיה שלה) וציטוטים ממקורות מכל רובדי השפה העברית.
וכך, באופן אירוני, דווקא שני גופים לא-ציוניים שלא היו מחסידי העברית – “אליאנס”, ששמה לה למטרה להנחיל בארץ ישראל את תרבות צרפת, ו”עזרה”, שעמדה מאחורי הניסיון להנהיג הוראה בגרמנית בטכניון – הם שהתייצבו אפוא מאחורי פרויקט המילון של אליעזר בן-יהודה, ואפשרו ליצור את אחד מנכסי צאן הברזל של הלשון והתרבות העברית.