מלחמה, רפואה ושלום
על התפתחותה של הרפואה הצבאית היפנית, גם לאחר שצבא יפו פורק
אוניברסיטת תל אביב|החוג ללימודי מזרח אסיה
החיים עצמם:
בראש ובראשונה אני היסטוריונית של הגוף" אומרת ד"ר הררי. "אחד התחומים שהכי חשובים לי בחיים הוא עולם המחול, ריקוד. אני מקווה יום אחד לשלב את זה במחקר שלי
באוגוסט 1945 נכנעה יפן לבעלות הברית והחל כיבושה בידי ארה”ב. צבא יפן פורק, ועמו פורקה גם הרפואה הצבאית היפנית – מנגנון ענק ומורכב, שחלש על אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה. ד”ר רעות הררי מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב חוקרת את התהליך הפירוק והאזרוח של הרפואה הצבאית היפנית, ומראה שאי אפשר למתוח קו ברור בין המערכת המפורקת למערכת המוקמת.
“ככלל אני חוקרת את האופן שבו מלחמות ורפואה צבאית משפיעות על עולם הרפואה הכללית או האזרחית”, מספרת ד”ר הררי. “יפן היא מקרה ייחודי, שכן בניגוד למקומות אחרים יש ביפן תאריך ברור גם להקמת וגם לפירוק הצבא. ב-1945 חיילים יפנים מסרו את נשקם ויפן נמצאה תחת כיבוש אמריקאי – הכיבוש הראשון בתולדותיה. האמריקאים ניסו להפוך את יפן למדינה מפורזת ודמוקרטית באמצעות דה-מיליטריזציה בכל אורחות החיים. כך, בין היתר, בחוקה שהאמריקאים הכתיבו ליפן מופיע סעיף 9, שקובע שיפן לא תחזיק כוחות צבאיים ולא תפתור סכסוכים באמצעים צבאיים. לכאורה, כל אנשי הרפואה הצבאית נשלחו הביתה יחד עם שאר אנשי הצבא”.
מה השאלה?
כיצד השתנתה הרפואה הצבאית היפנית מימי המלחמה הכוללת ב-1937 לעתות השלום ב-1952?
ד”ר הררי מציינת שהרפואה היפנית הייתה מגויסת מאוד בזמן מלחמת העולם השנייה, תהליך שהאיץ ככל שיפן נחלה יותר ויותר תבוסות.
“יפן הלכה והפסידה, ובמקביל הלכה ובודדה מהעולם ומהאימפריה שלה”, מסבירה ד”ר הררי. “נוצר מחסור חמור במזון, תרופות, בציוד רפואי וברופאים. הרוב המוחלט של הרופאים גויס לצבא, ובמקביל החינוך הרפואי עבר שינויים כדי להכשיר רופאים בקצב מהיר יותר – כשהתוצאה הייתה רופאים בעלי הכשרה רפואית וצבאית מוגבלת. אלה דוגמאות להשפעת מכונת המלחמה על עולם הרפואה. אבל גם אחרי שהמלחמה נגמרה והרפואה הצבאית פורקה, יפן נשארה במצב חירום. היא הייתה על סף אסון הומניטרי. האוכלוסייה הייתה פצועה, חולה ורעבה, עוד יותר מכפי שהייתה לפני הכניעה, והייתה סכנה ממשית שהמונים ימותו. האמריקאים הכובשים הביאו עמם מזון ותרופות, ובמקביל החלו לפרז את הרפואה. למשל, בתי חולים צבאיים אוזרחו, ובבתי חולים אלה פוטרו חלק מהרופאים הצבאיים הבכירים. בפועל, המחקר שלי מראה שתהליך הדה-מיליטריזציה היה הדרגתי, ולא אחת התחשב במצב הקשה של יפן. למשל, רוב הצוות בבתי החולים הצבאיים נותר על כנו. ואותם רופאים צבאיים שפוטרו פתחו קליניקות עצמאיות. לא נאסר עליהם לעסוק ברפואה. בד בבד, רופאים צבאיים ששירתו ברחבי האימפריה חזרו ליפן – יחד עם מיליוני חיילים ומתיישבים, שגם הביאו עמם מחלות רבות – ונקלטו כרופאים במסגרת האזרחית, כאילו הם לא היו חלק מהמנגנון הצבאי והאימפריאלי מעבר לים”.
במשך שנים היסטוריונים ראו בכיבוש האמריקאי של 1945 קו שבר בהיסטוריה של יפן, קו שיש לו “לפני” ו”אחרי”. במחקרה, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע, מראה ד”ר הררי שהכובשים לא הרסו את העולם הישן עד היסוד, אלא בנו את העולם החדש על גב הישן בהדרגה ובדיאלקטיקה.
“אני מתעניינת במיוחד בתחום הסיעוד, שבמקרה היפני צמח מתוך הצבא והמלחמה. האחראים על הסיעוד ביפן היו חובשים, ומתוך תפקיד החובש צמח מקצוע האחיות. אחרי המלחמה רוב החובשים לא המשיכו לעסוק ברפואה, אם כי מיעוטם הלך לעבוד בבתי חולים פסיכיאטריים. רוב האחיות לעומת זאת המשיכו לעבוד והן בעצם היוו את הבסיס לסיעוד האזרחי החדש. גם כשבוחנים את מערכת החינוך הרפואית בשנים ההן רואים מצב ביניים מעניין. הרי הכשרה של רופא אורכת שנים, וכאמור הרבה לפני 1945, בגלל הביקוש הצבאי הגובר, שרר מחסור אקוטי ברופאים. בזמן הביניים הזה היו כל מיני אנשים שסיפקו שירותים רפואיים למרות שלא היו רופאים. למשל חובשים לשעבר, ואפילו טכנאים רפואיים, נקלטו בבתי החולים וסיפקו שירותים של רופאים. גם אלה שהיו בתהליך ההכשרה הצבאי כדי להפוך לרופאים צבאיים בזמן הכניעה נקלטו במערכת החדשה-ישנה, על אף שטרם הוסמכו לרפואה. היום מסתכלים על מקרים כאלה כעל שרלטנות. אבל זאת תקופה עם הרבה כאוס, וכל מי שהיה מסוגל לעזור – ניסה לעזור”.