משוואת הפיתוי

כיום מחקרה של פרופ’ בירנבוים, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע,  מתמקד באינטראקציה שבין המערכת הזוגית למערכת המינית, כלומר באופן שבו מיניות תורמת לחיזוק הקשר כבר מתחילתו וגם מראה את הדרך החוצה (כשהיא פוחתת דרמטית). בתוך כך היא בוחנת את משתנה הכוח כחלק אינטגרלי מקשר זוגי. לדבריה, “כוח מבטא תלות בבני הזוג, ההזדקקות למילוי המשאבים הכלכליים, הרגשיים והפיזיים, כגון אהבה, שייכות וסקס. שני בני הזוג תלויים זה בזה וזה נורמלי, יש להם כוח אחד על השני. אבל בחברה המערבית, רק אצל כ-50% מהזוגות יחסי הכוח מאוזנים. יחסים שכאלו מיטיבים עם הקשר ותורמים לשביעות רצון של שני בני הזוג. כאשר לצד אחד יש יותר כוח, הצד השני תלוי בו ומפחד יותר להינטש וכך נוטה יותר לרצות אותו ולדכא את צרכיו שלו. והחזק יותר עלול לנצל את המצב לטובתו, להרשות לעצמו להתמקד בצרכיו ופחות להתחשב בבן זוגו. ביחסי אהבה, שקיימים גם בין הורים לילדים, גם אם אחד חזק יותר – לרוב יש לו אינטרס שלצד התלוי בו יהיה טוב ואז הוא יכול להשתמש בכוח בצורה מיטיבה, יותר לדאוג ולהכיל”.

מטרת הפרויקט האחרון של פרופ’ בירנבוים וצוותה, שכלל ארבעה מחקרים, הייתה לבדוק כיצד עודף כוח בקשר הזוגי משפיע על הזירה המינית ועל עמידה בפני פיתויים. המחקר הראשון כלל כ-120 בני זוג בקשר מונוגמי משמעותי מהאוכלוסייה הכללית (כ-240 נבדקים), בני 69-20. מדי יום, במשך שלושה שבועות, הם התבקשו למלא שאלון קצר באינטרנט (“מחקר יומן”). שם דיווחו על האינטראקציות הכלליות והמיניות עם בן הזוג, כולל תחושת הכוח (שאלות כגון עד כמה את/ה מרגיש/ה שליטה במערכת היחסים ובמשאבים הרגשיים והפיזיים של בן / בת הזוג), התנהגות פלרטטנית עם אחרים ואף בגידה. נמצא כי מי שחש כוח רב יותר בקשר, יותר הרשה לעצמו לפלרטט, לפזול החוצה, לפנטז על אחרים ואף לבגוד.

שלושת המחקרים האחרים התבצעו במעבדה ובחנו 391 סטודנטים מאוניברסיטת רייכמן שנמצאים בקשר זוגי מונוגמי משמעותי. הם נחלקו לקבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת. נבדקי קבוצת הניסוי התבקשו להיזכר בסיטואציה שבה הרגישו בעלי כוח רב יותר מבן הזוג, שהוא תלוי בהם לסיפוק צרכיו, ולכתוב זאת כסיפור. נבדקי קבוצת ביקורת התבקשו לכתוב על יום שגרתי בחייהם כזוג. כלומר, החוקרים ביצעו מניפולציה שבה ביקשו לייצר תחושת כוח זמנית במעבדה לעומת תחושה ניטרלית.

לאחר ביצוע המניפולציה, בדקו החוקרים מבע של תשוקה לאחר (פוטנציאל לבגידה) בכל אחד מהמחקרים. במחקר הראשון התבקשו הנבדקים לכתוב על פנטזיה מינית שמתעוררת בראשם; במחקר השני צפו הנבדקים בתמונות של אנשים אטרקטיביים על מסך והתבקשו לשקול אותם כבני זוג פוטנציאליים (ללחוץ “כן” או “לא”); במחקר השלישי חוקר/ת מהצוות יצר/ה אינטראקציה עם כל נבדק/ת מבלי להזדהות (כך שהנבדקים חשבו שמדובר בנבדק/ת נוסף/ת). היא צולמה בווידיאו ונבדקה בה רמת הפלרטוט ביניהם (כגון צחקוק, מגע קל, רכינה קדימה וקשר עין).