אוניברסיטת בן-גוריון|המחלקה לפסיכולוגיה
“הזמן הפנוי שלי הוא לצערי די מצומצם,” אומר ד”ר ערן בר-כליפה. “אבל כיאה לחוקר של יחסים וקשרים, אני בוחר להשקיע אותו בפגישות עם חברים. בשבילי זו החוויה הכי מהנה והכי מספקת”.
לצד הרומנטיקה, ביחסים טובים, בני-זוג תומכים זה בזה בזמנים קשים. אך בעוד שהתמיכה בזמנים של קושי זוכה לתשומת לב רבה, רובנו – חוקרים וחוקרות, אנשי מקצוע מתחום הטיפול, והציבור הרחב – נוטים להחמיץ משהו חשוב לא פחות: תמיכה דווקא בזמנים טובים, שמחה והכרה בשמחות ובהישגים של בת.ן-הזוג. התערבות קצרה ויעילה יכולה לשפר מאוד את יכולתם של בני-זוג לבטא פרגון והערכה הדדיים – ולחזר בכך את תחושת הסיפוק שלהם מהיחסים. כך מראה מחקרו של ד”ר ערן בר-כליפה, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
“בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות”
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הראו זה כבר, שהקשר הזוגי ואיכותו קשורים לאיכות החיים שלנו. קשר זוגי טוב תורם לרווחתנו בכל דרך שבה מודדים אותה – מעדותם של הנבדקים (דיווח סובייקטיבי) ועד נתוני בריאות ותמותה. אבל מהו קשר זוגי טוב ואיכותי כזה? לכאורה, אפשא לצפות שתמיכה הדדית בין בני-זוג תתרום לאיכות היחסים, ולכן לרווחתם ולבריאותם של בני-הזוג. אך למרבה ההפתעה, מחקרים לא הצביעו על תרומה כזו, ולעתים אף הצביעו על ההפך הגמור. כיצד אפשר להסביר זאת?
כדי להבין מדוע תמיכה בבן-הזוג לא תמיד תורמת לשביעות הרצון מהיחסים, יש להבין מהם הצרכים האנושיים שהיחסים האלה צריכים לספק. רוב התיאוריות קובעות שיש לנו לפחות שני צרכים עיקריים: האחד הוא אכפתיות, חיבור וקשר, ותמיכה אכן מספקת את הצורך הזה. הצורך האחר הוא חוויה של יכולת, מסוגלות ועצמאות – וקל לראות שקשר זוגי המספק תמיכה עלול לפגוע במילוי הצורך הזה, וליצור דווקא תחושה של נזקקות ותלות.
מחקר עדכני הראה, כי יש חשיבות רבה לאופי התמיכה בבן-הזוג. תמיכה גלויה ובולטת פוגעת בתחושת המסוגלות ומקטינה את שביעות הרצון מהקשר. לעומת זאת, תמיכה עדינה, היוצרת תחושה של השתתפות והבנה, יכולה לסייע לבן-הזוג בלי להציב אותו בעמדה של נזקקות וחוסר יכולת. אך לא רק ה”איך” חשוב, אלא גם ה”מתי”. באופן מפתיע, מתברר שחשוב לתמוך לא רק בעקבות אירוע קשה, אלא גם בעקבות אירוע משמח. “הרעיון הזה מתבטא בנדרי הנישואין הידועים: ‘בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות’”, אומר ד”ר בר-כליפה. “רובנו חושבים שחשוב יותר לתמוך בזמנים קשים. אבל למעשה, זה לא מדויק. אנחנו רוצים שיקשיבו לנו כשקשה לנו, אבל גם ש’ירימו’ לנו כשהצלחנו, כשהגענו להישגים. כולנו מכירים את החברים שיודעים להתלהב, לבקש פרטים, לפרגן ולצהול איתנו, ואת אלה שלהפך – לא מתלהבים אלא מפחיתים מן ההישג. ליכולת לפרגן ולשמוח בשמחת הזולת יש חשיבות בקשר הזוגי לא פחות, ואולי יותר, מאשר לחברות”.
במחקר מקדים שערכו ד”ר בר-כליפה וחברי קבוצתו, התבקשו המשתתפים לספר על חוויה חיובית שעברו. החוויות שהמשתתפים בחרו לשתף בהן נחלקו לשלושה סוגים: חוויות של הנאה, כגון בילויים; חוויות של הקלה בעקבות פתרון של מצוקה; וחוויות של הצלחה והישג. ד”ר בר-כליפה הבין כי חוויות ההישג הן הרלוונטיות ביותר לתחושה של מסוגלות ועצמאות (הצורך השני), ולפיכך החליט להתמקד בהן בשלב הבא של המחקר.
במחקר זה, שמתבצע בתמיכת הקרן הלאומית למדע, משתתפים זוגות החיים ביחד בין שנה לעשר שנים. זוגות בקבוצת הביקורת אינם מקבלים שום טיפול; זוגות בקבוצה שנייה מקבלים טיפול המלמד אותם לתמוך זה בזה במצבי קושי. לעומת זאת, הזוגות שבקבוצה השלישית זוכים להתערבות קצרה של שתי פגישות, שבהן הם לומדים לתמוך בבת.ן הזוג באירועים חיוביים.
התערבות טיפולית זו מתרחשת בחדר המעוצב כסלון ביתי. אחד מבני-הזוג מתבקש לספר למשנהו על הישג או הצלחה, ובת.ן הזוג האחר מתבקש.ת לתמוך או לחזק אותה.ו – אינטראקציה הנקראת בשפה מקצועית “קפיטליזציה”, כלומר מימוש והפקת הערך של החוויה הטובה המקורית. השיחה בין בני-הזוג מצולמת בווידיאו, והם צופים בה ומתכננים יחד כיצד יוכלו לשפר את האינטראקציה ביניהם. לאחר מכן חוזרים על ההתנסות.
“השיתוף בחוויה, יחד עם ההתלהבות והחיזוק של בן-הזוג, מגבירים את החוויה החיובית וגורמים לה להירשם בזיכרון באופן חזק וטוב יותר”, אומר ד”ר בר-כליפה. “הממצאים הראשוניים מראים שהתערבות כזו משפרת מאוד את רווחתו של כל אחד מבני-הזוג בנפרד, וגם את שביעות רצונם מהיחסים ביניהם”.
תקוותו הגדולה של ד”ר בר-כליפה היא לפתח “ארגז כלים מניעתי”, שיוכל לעמוד לרשותם של בני-זוג בתחילת יחסיהם ולסייע להם לבנות יחסים טובים ומספקים. “כל זוג צריך ‘לתפור’ לעצמו את הדרך שלו, לחזק, לפרגן ולהביע התלהבות”, הוא אומר. “זוג אחד ייצא יחד למסעדה, וזוג אחר יעדכן חברים ובני משפחה על החדשות הטובות. אין דרך אחת שטובה ומתאימה לכולם”.