ניאו-ליברלי מלידה

בשלב זה מצאה ד”ר קדר כי התיאום בין שלושת המוסדות לא היה חף מאי הסכמות, מתחים ותחרות. הממשל האמריקאי ציפה שקרן המטבע והבנק העולמי יהיו זרועות הביצוע שלו אך ככל שהם התחזקו הם דרשו יותר ויותר אוטונומיה. כך למשל, ב-1960-1958 סירב הבנק העולמי לתת הלוואות פיתוח תשתיות (למשל לשיקום התחבורה ולהקמת תחנת כוח) לארגנטינה, אבל קרן המטבע הסכימה לכך. אמריקה הלטינית הייתה מודעת לבעייתיות בתיאום בין המוסדות וכך הצליחה לסכסך ביניהם ולהשיג הלוואות. “חוסר התיאום והמתח בין המוסדות המשיכו לאורך השנים, מה שהעצים את כוחה של אמריקה הלטינית”, אומרת ד”ר קדר. “כלומר, היא לא הייתה פסיבית והמדיניות הכלכלית לא באמת נכפתה עליה כפי שמקובל לחשוב”.

בהמשך גילתה ד”ר קדר כי כמו שסברה, האידיאולוגיה של המוסדות לא נולדה עם משבר החוב אלא רק התעצמה לאחריו. כך למשל, נמצא כי אותם תנאים מופיעים בהסכמי ההלוואות שניתנו למדינות אמריקה הלטינית משנות ה-50 ועד היום. לדוגמה, הדרישה שיחוקקו חוק להבטחת שוויון בין משקיעים זרים למקומיים (כך שלמשל מכרזים, לדוגמה לבניית כבישים, יהיו פתוחים לאמריקאים, אירופאים וארגנטינאים).

בנוסף גילתה ד”ר קדר את חשיבותם של מקבלי ההחלטות, אנשי המקצוע שניהלו את משאי המתן. כך למשל, צוות כלכלנים מטעמו של הסוציאליסט סלבדור איינדה, שהיה נשיא צ’ילה מ-1970 עד 1973, ניהל בוושינגטון משא ומתן מוצלח עם קרן המטבע וחתם על שלושה הסכמי הלוואות למרות התנגדות הממשל האמריקאי.

כיום מצבה הכלכלי של אמריקה הלטינית, ובעיקר ארגנטינה, צ’ילה ומקסיקו, עדיין קשה, על אף הסיוע מהמוסדות; הן לא מצליחות להחזיר את הלוואותיהן וכלואות במעגל של חובות. “הניהול הכלכלי וההלוואות לא באמת מקדמים את המדינות הללו. במקרה הטוב הן מרימות את הראש מעל המים. כך יותר ויותר אזרחים מגיעים לקו העוני ונוצרים הפערים החברתיים הגדולים ביותר בעולם. תנאי ההלוואות (כגון הסרת פיקוח על מוצרי יסוד והפרטת פנסיה ושכר לימוד) באים על חשבונם. וזה קשור גם להסכמים הכלכליים עם המוסדות, הם לא פטורים מאחריות. לא בכדי המוני אזרחים יצאו ועדיין יוצאים להפגין נגדם”, מסכמת ד”ר קדר.