ניצול במורד שרשרות הייצור
תאגיד עשוי לנצל את עובדיו שלו, או ״ליהנות״ באופן עקיף מניצול העובדים של הספקים שלו. האם אפשר לחייב תאגידים בינלאומיים לדאוג לעובדים המועסקים על ידי הספקים שלהם?
אוניברסיטת תל אביב|הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן
המכללה האקדמית תל-חי
בשנים האחרונות הופנתה ביקורת חריפה כלפי חברת אפל על ניצול עובדים בחברת פוקסקון שאחראית על הרכבת מוצריה בסין. הטענה שהושמעה תדיר הייתה שאפל אחראית ישירה לתנאים הקשים שבהם מועסקים עובדי פוקסקון, שכן היא ספקית מרכזית וחשובה של התאגיד האמריקאי. אבל מה באשר לספקים של פוקסקון עצמה? מה אנו יודעים על אודותיהם, על התנאים שבהם מועסקים העובדים המייצרים רכיבים או מעניקים שירותים לחברה הסינית? את השאלה הזו אפשר להמשיך לשאול לא רק באשר לספקים של פוקסקון עצמה, אלא גם ביחס לספקים של הספקים, וכן הלאה. כך מתחילה להתפרש בפנינו שרשרת אספקה גלובלית, מורכבת וארוכה שמובילה בסופו של דבר אל האייפון שבכיס שלנו. האם אפל אחראית לתנאי העבודה של כל העובדות והעובדים בחברות שנמצאות במורד שרשרת הייצור שלה, ואם כן, כיצד עלינו לחייב אותה לדאוג לעובדים המועסקים על ידי חברות אלו?
מה השאלה?
מהם הגורמים המשפיעים על היכולת של יוזמות נגד סחר בבני אדם, להוביל לשינוי?
המשפטנית פרופ׳ הילה שמיר מאוניברסיטת תל אביב והסוציולוגית ד״ר תמר ברקאי מהמכללה האקדמית תל-חי, מתעניינות בשאלה זו, על רקע ניצולם הרווח של עובדים במורד שרשרות הייצור והאספקה הגלובליות הללו. במחקרן הן מתמקדות בסחר בבני אדם, שבעבר הוגדר בעיקר כהעברת גבול בכפייה של נשים ונערות לשם ניצולן בתעשיית הזנות, אך כיום מתייחס מושג זה – סחר בבני אדם – גם לניצול חריף של עובדים, שכולל בחובו מאפייני שלילית חרות, עד כדי עבדות מודרנית. חזית חשובה במאבק בעבדות מודרנית בעולם, כיום, הינה הפניית תשומת הלב לאחריותם של תאגידים בינלאומיים לתנאי הניצול החריפים של העובדים שמייצרים את מוצריהם במורד שרשרות ייצור ואספקה, והרחבת האחריות התאגידית לניצול זה במסגרת חקיקה מדינתית ויוזמות וולונטריות שמבקשות להיאבק בתופעת העבדות המודרנית.
שרשרות הייצור והאספקה הגלובליות החלו להיווצר בשנות ה-80, עם עליית הכלכלה הגלובלית הניאו-ליברלית. מדינת הרווחה המודרנית כפי שהתהוותה בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, סיפקה כלים להגנה על זכויות העובדים המועסקים בשטחן, בעיקר בדרך של השתת רגולציה על החברות שמעסיקות אותן. לעומת זאת, השרשרות הגלובליות החדשות מאתגרות את המסגרת המשפטית המדינתית ומאפשרות הן את העמקת ניצולם של עובדים והן את הסתרת הניצול הזה מתודעת הצרכנים, בהינתן המרחק הפיזי ואפילו המשפטי בין התאגיד המשווק את המוצר לעובד שניצולו כרוך בייצור המוצר, אי שום במורד שרשרות הייצור והאספקה.
אלא שבמקביל להיווצרות שרשרות הייצור המורכבות, צמחו גם יוזמות שביקשו להתמודד עם האופנים החדשים של ניצול העובדים. חלק ניכר מהיוזמות הללו נוצרו ביוזמת התאגידים עצמם כחלק ממדיניות האחריות התאגידית שלהם (Corporate Social Responsibility), ללא כל תוקף משפטי מחייב. יוזמות אלה זכו לביקורת רבה לאורך השנים, בהינתן שהשיפור היחיד שאפשר לדבר עליו בוודאות הוא השיפור בדימוי התאגיד. פרופ׳ שמיר וד״ר ברקאי חוקרות – בסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע – את הגלגולים החדשים של היוזמות הללו, שחלקן שואפות להיות בעלות תוקף משפטי מחייב יותר.
״היום יש הבנה שהתאגיד לבדו לא נמצא במקום האופטימלי להתמודדות עם בעיית הניצול של העובדים במורד שרשרות האספקה״, אומרת ד״ר ברקאי. ״היוזמות החדשות שאנו חוקרות כוללות לא רק את התאגיד אלא מספר שחקנים: המדינה, ארגוני העובדים וארגוני חברה אזרחית, ואת התפקיד שכל אחד מהם ממלא, ויכול למלא, ביצירת והגברת אחריותם של תאגידים בינלאומיים לניצול חריף של עובדים״.
החוקרות בוחנות שלוש יוזמות מסוג זה, כשכל אחת מייצגת גישה אחרת – מבחינת השחקנים המעורבים, הסקטור הרלוונטי, ומבנה השרשור התאגידי – למאבק בניצול של עובדות ועובדים במורד שרשרות האספקה והייצור. “הרושם הראשוני”, אומרת פרופ׳ שמיר, “הוא כי הרבה מהיוזמות משרתות בעיקר את השותפים ביוזמה ולאו דווקא משפרות את מצבם של העובדים במורד שרשרות האספקה והייצור. השאיפה שלנו במחקר היא לבחון מתי ואיך יוזמות כאלה יכולות להצליח״.
פרופ׳ שמיר וד״ר ברקאי מזהות בקרב היוזמות שהן חוקרות כמה כיוונים מבטיחים. אחד מאלה הינו יוזמה שמגיעה לא מצד התאגיד אלא דווקא מצד העובדים, שמבקשים להבטיח את זכויותיהם מול המעסיק הישיר (הספק) בגיבויו, תמיכתו, ומימונו של התאגיד. גישה זו חורגת גם מהמודל המסורתי של איגודי עובדים בכך שהיא אינה נוגעת לשיפור תנאי העבודה של העובדים למול המעסיק, אלא לניהול משא ומתן מול התאגיד שעומד בראש שרשרת הייצור והינו הנהנה המרכזי מרווחיה. הפניה של עובדים לניהול משא ומתן קולקטיבי במעלה שרשרת הייצור והאספקה נובעת מהבנה שהמעסיק הישיר מהווה חלק משרשרת ייצור שנשלטת על ידי תאגיד גדול יותר ובעל מוניטין, וכי המעסיק הישיר אינו בעמדה לשפר את תנאי עבודתם ואינו חשוף ללחץ צרכני, וזאת בשונה מהתאגיד הבינלאומי. התארגנות זו, אשר מכונה “אחריות חברתית בהובלת עובדים” (Worker Driven Social Responsibility) משלבת שיתופי פעולה עם צרכנים ועם ארגוני חברה אזרחית ומייצרת מודל חדש של אימוץ כלי אכיפה אפקטיביים להבטחת הגנה על זכויות עובדים.
החוקרות אומרות שיוזמה זו מבטיחה, בין היתר, משום שיש בה מרכיבים משפטיים מחייבים יותר. עם זאת, גם יוזמה זו, בסופו של דבר, נשענת על רצונם הטוב של התאגידים הגדולים. לדבריהן, התמודדות אפקטיבית עם אתגרי שרשרות הייצור הגלובליות, תהיה חייבת לערב גם מהלכים לקיצורן של שרשרות האספקה הארוכות והמורכבות באופן שיבטיח אחריות תאגידית משמעותית וישירה כלפי זכויות העובדים. עם זאת, הן מבהירות שהדרך לדיון משפטי כזה, עוד ארוכה.