סיפורים יכולים להציל
סיפורים ככלי התערבותי בקרב ילדים דו-לשוניים עם וללא לקות שפה
אוניברסיטת בר-אילן|הפקולטה לחינוך
החיים עצמם:
ד”ר כרמית אלטמן נהנית לטייל בחברת משפחתה ולקרוא ספרים.
שפה נמצאת בבסיס כל תקשורת ואינטראקציה חברתית. 10-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה סובלים מלקות שפה התפתחותית, שהיא גורם מרכזי ללקויות למידה. האבחון של לקות זו קשה במיוחד בקרב ילדים דו-לשוניים. חוסר הידע בתחום זה פוגע ביכולת של מבוגרים בכלל, ואנשי מקצוע בפרט, לסייע לילדים דו-לשוניים המתמודדים עם לקות שפה.
מה השאלה?
כיצד אפשר לסייע לילדים דו-לשוניים, עם וללא לקות שפה התפתחותית, באמצעות התערבות סיפורית בשתי השפות?
ד”ר כרמית אלטמן מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, וג’ואל וולטרס, פרופסור אמריטוס מהמחלקה לבלשנות וספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן, משתייכים שניהם למרכז גונדה למדעי המוח באוניברסיטה. ד”ר אלטמן שותפה גם בהקמת “מרכז האימפקט של רב-לשוניות ורב-תרבותיות” באוניברסיטת בר-אילן ובפעילות ארגון המחקר והמידע הבין-לאומי Bilingualism Matters בישראל. במחקרם המשותף, ד”ר אלטמן ופרופ’ וולטרס משלבים ידע וכלים פסיכו-בלשניים וסוציו-בלשניים בניסיון לסייע לילדים הגדלים עם שתי שפות.
מהי לקות שפה התפתחותית?
לקות שפה התפתחותית (Developmental Language Disorder, DLD) מתאפיינת בקושי בשליפת מילים ובהשמטת הסיומת של פעלים, וקלינאי תקשורת מאבחנים אותה בגיל הגן או בית-הספר היסודי. לקות זו אינה קשורה לקשיים אחרים, כגון מוגבלות שכלית, נזק נוירולוגי או קשיי שמיעה. כמחצית מבני הנוער שבסיכון סובלים מלקות שפה התפתחותית שמעולם לא אובחנה.
ד”ר אלטמן ופרופ’ וולטרס מתעדים וחוקרים לקות זו כבר 20 שנה ויותר, בשיתוף פעולה עם פרופ’ שרון ערמון-לוטם ועם קבוצות מחקר בחו”ל. בעבר היה מקובל לחשוב, כי לקות שפה התפתחותית כרוכה בפגיעה ברמת המיקרו בלבד – כלומר, בשליפת מילים ובצורת המילים (מורפולוגיה). אך מחקריהם של אלטמן ווולטרס מראים, כי הלקות כרוכה לעיתים גם בפגיעה ברמת המאקרו: ביכולת לספר סיפור, לתאר את המניעים של הדמויות ואת מטרותיהן ולהזדהות עמן.
האבחון והטיפול בלקות שפה התפתחותית מאתגרים במיוחד בשל התפיסות השגויות הרווחות כלפי ילדים דו-לשוניים, שלפיהן ההתפתחות הלשונית של ילדים אלו איטית משל ילדים חד-לשוניים. תפיסה זו אינה נכונה: בפועל, 20 אחוזים מכלל הילדים מתחילים לדבר בגיל מאוחר יחסית, אך כאשר מדובר בילדים דו-לשוניים, הסביבה עשויה לקשור בטעות בין שני הדברים. אחד הגורמים למיתוס זה הוא הנטייה להעריך את שליטתו של הילד – למשל, את אוצר המילים שלו – באחת השפות בלבד. למשל, אוצר המילים של ילדה מסוימת בעברית עשוי להיות קטן מהרגיל אצל ילדים חד-לשוניים, אך אם נספור את המילים (או המושגים) שהיא יודעת בעברית ובשפתה האחרת – כגון רוסית או צרפתית – נמצא שכלל אוצר המילים שלה תואם גיל ואף רחב יותר.
למרבה הצער, תפיסות שגויות כאלה רווחות לא רק בציבור הרחב אלא גם בקרב אנשי חינוך ומטפלים. לפיכך יש שאנשי מקצוע ממליצים לחזק בעיקר את העברית של ילדים בעלי לקות שפה זו, ולטפל בשפת הבית שלהם במידה מועטה בלבד. אך שפת הבית מגלמת זהות ורגש החיוניים להתפתחות הילדים. וכיוון שלקות השפה של ילדים דו-לשוניים מתבטאת בשתי השפות, ראוי לטפל בהם בשתי השפות.
שעת סיפור
מחקרים קודמים הראו כי היכולת של ילדות וילדים לספר סיפור היא הגורם המנבא הטוב ביותר להצלחה אקדמית. ד”ר אלטמן ופרופ’ וולטרס החליטו אפוא לבדוק את יכולתם של ילדים דו-לשוניים בכלל, ושל ילדים דו-לשוניים עם לקות שפה בפרט, לספר סיפור: אם הם מתארים את הדמויות ואת הרקע לסיפור, את רגשותיהן, את מטרותיהן ואת הישגיהן של הדמויות (רמת המאקרו). במקביל בדקו החוקרים גם את שפתם של הילדים, ברמת המילים וברמת המשפטים (רמת המיקרו).
כדי לשפר את יכולותיהם של הילדים הן ברמת מבנה הסיפור והן ברמה הלשונית, נעזרו החוקרים בתוכנית התערבות שפיתחו ספנסר, פטרסן ורסטרפו (2017) בעבודה עם ילדים דוברי ספרדית ואנגלית. בתוכנית נעשו התאמות לצורך המחקר הישראלי.
במחקר, שבוצע בסיוע הקרן הלאומית למדע, השתתפו עד כה כ-90 ילדים דו-לשוניים, ששפת הסביבה שלהם היא עברית ושפת הבית שלהם – רוסית או אנגלית (בהמשך יתווספו ילדים דוברי צרפתית, ערבית, אמהרית ויידיש). הילדים נפגשו עם אנשי צוות המחקר, שסיפרו להם סיפורים הן בעברית והן בשפות הבית שלהם; הסיפורים כללו מילים ומבנים תחביריים מורכבים נבחרים. בשלב הבא, הילדים עצמם שחזרו את הסיפור כיחידים ובקבוצות. ההתערבות כללה שימוש במחוות ידיים מוסכמות ובאייקונים מצוירים שנקשרו לאלמנטים מאקרו-מבניים של הסיפור, כגון תנועת יד שציינה “הליכה אל המטרה” ואייקון של “לייק” שציין את השגת המטרה. ברמת המיקרו, כל סיפור כלל פעלים ותארים נבחרים.
החוקרים בדקו את יכולותיהם של הילדים בשתי השפות לפני ההתערבות, אחרי ההתערבות בשפת הבית, אחרי ההתערבות בעברית וחודש וחצי לאחר סיום ההתערבות. הממצאים מעידים על שיפור הן ביכולות הסיפוריות של הילדים והן ביכולותיהם המילוליות, כגון באוצר המילים, וזאת בשתי השפות. השיפור ביכולות נמצא גם בבדיקה שנעשתה חודש וחצי לאחר המפגש האחרון. לטכניקות ולממצאים שהניב המחקר יש ערך תיאורטי ומעשי כאחד, והם עשויים לתרום לתיבת הכלים המקצועיים של קלינאי תקשורת ואנשי חינוך.