סיפורי המקרא: הפרוזה שהייתה שיר

כיצד ומדוע נוצר ההבדל הזה, בין גרסאות הפרוזה שבמקרא לגרסאות שירי העלילה בתרבויות השכנות? על שאלה זו מנסה לענות פרופ’ אליעזר (אד) גרינשטיין מאוניברסיטת בר-אילן. בתרבויות שכנות במזרח הקדום נוצרו טקסטים הדומים מאוד לטקסטים עבריים עתיקים, ובפרט לאלה שכונסו במקרא. חוקי התורה, למשל, מתאפיינים בקווי דמיון בולטים לחוקי חמורפי מלך בבל ולקובצי דינים אחרים מהמזרח הקדום. מחקרו של פרופ’ גרינשטיין, המתבצע בתמיכת הקרן הלאומית למדע, מתמקד בקשר בין ספרות המקרא למקורות מארץ כנען הקדומה. המרכזיים שבמקורות אלה הם כתבים שנמצאו בהריסות אוגרית – עיר נמל עתיקה על חוף סוריה של היום.

בהריסות עיר זו התגלו אפוסים הכתובים בסגנון ובלשון דומים מאוד לאלו של השירה המקראית. גם כאן וגם כאן אנו מוצאים למשל תקבולות, כלומר משפטים המורכבים משני חלקים דומים בתוכנם ובצורתם (כגון: “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי” – דברים לב, ב).

האפוסים של אוגרית דומים אפוא בצורתם לשירי המקרא, אך בתוכנם הם דומים לקטעים שונים בפרוזה המקראית – עד כדי כך שאפשר לטעון כי קו לא-ישיר מחבר בין יצירות אוגריתיות אלו, שנכתבו לא אחרי המאה ה-13 לפנה”ס, לבין השירה המקראית, שרק החלה להיווצר באותו פרק זמן. למשל, להשמדת עגל הזהב על ידי משה ולמאבק בין האל ובין הים יש מקבילות מובהקות בכתבי אוגרית.

הדמיון אינו מסתיים בתוכן: שירי העלילה האוגריתיים מתאפיינים בנוסחות לשון מסוימות, כגון “ויישא עיניו וירא” או “ויישא קולו ויבך”. אותן נוסחות עצמן מופיעות בפרוזה המקראית, כגון בסיפורי האבות, למשל: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (בראשית כט יא).

“כמו חוקרים אחרים, אני מניח שהיו שלבי ביניים בין הספרות הכנענית המתועדת באוגרית ובמקומות אחרים ובין הספרות המקראית,” אומר פרופ’ גרינשטיין. “גם אם היצירות שתיווכו בין הספרות האוגריתית לספרות המקרא לא נמצאו, אי-אפשר להסביר את קווי הדמיון המרשימים ביניהן בלי להניח שהיו יצירות ביניים”.

כיצד ומדוע קרה הדבר – שהפרוזה המקראית מתאפיינת בסימנים מובהקים של אפוס, הן בתוכנה והן בתבניות הלשוניות שבה (“ויישא קולו ויבך”), ואף על פי כן היא כתובה כפרוזה, ולא כשיר? ומדוע השירה המקראית, הדומה אף היא לאפוסים בכמה ממאפייניה (כגון התקבולות), לעולם אינה מספרת סיפור?

החלק הראשון והברור של התשובה הוא, שהייתה בישראל הקדומה שירה אפוסית, שירת עלילה, שהכותבים המאוחרים של העברית הכירו אותה והשתמשו בה כבסיס לסיפורים בפרוזה. מכאן הדמיון בתוכן ובתבניות הלשוניות שהצבענו עליו, וכן מאפיין נוסף – פסוקים שיריים יחידים המופיעים בתוך קטעי פרוזה במקרא. למשל, בתוך סיפור המבול בספר בראשית, בקטע פרוזאי מאוד המציין עובדות ותאריכים (“בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה”) מופיע לפתע משפט שירי מאוד: “נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ” (בראשית ז יא). קל להניח שקטעים פיוטיים כאלה, המשולבים בתוך הפרוזה המקראית, לא עלו לפתע בדעתו של הכותב, אלא נשאבו ממקור קדום יותר על המבול – שבניגוד לסיפור המבול המקראי, היה כתוב כשירה, כאפוס.