להתגבר על הנזק

כדי לוודא שהאירועים הללו הם אלו שאכן מובילים להתמיינות תאי הגזע, יצרו החוקרים גם מודל של עכברים טרנסגניים (מהונדסים גנטית) – הם פגעו באנזימים הרלוונטיים וכך מנעו מתאי הגזע שלהם לעבור דה-מתילציה, מה שפגע ביכולתם להתמיין לתאי שריר. כלומר, כך הצליחו להראות שהדה-מתליציה הכרחית להתמיינות תאי הגזע לתאי שריר ולריפוי השרירים.

בהמשך למחקר קודם – שנעשה בשיתוף ד”ר יובל גיאלצ’ינסקי, מומחה למיילדות וגינקולוגיה, ובו הוכיחו החוקרים התחדשות מהירה של שרירים פצועים בעכברות הרות – ביצעו החוקרים ניסוי נוסף. במהלכו בחנו בשיטות מולקולריות שרירי רגליים של עכברות הרות וגילו כי תאי הגזע שבהם נמצאים כבר בדפוס המתילציה שמוביל להתמיינות של תאי גזע (עברו אירועי דה-מתילציה ודה-נובו מתילציה). “כפי הנראה בהיריון התאים מראש מכינים עצמם מבחינה אפיגנטית לנזק אפשרי”, מסבירה ד”ר פאליק מיכאלי.

החוקרים פצעו את שרירי רגליהן של העכברות ההרות וראו כי אכן התמיינות תאי הגזע לתאי שריר אצלן הייתה מהירה יותר מזו של שאר העכברים, מה שהוביל לבנייתם והחלמתם המהירות של השרירים. דפוס דומה נצפה אצל עכבר נוסף שהחוקרים פצעו את השריר ברגלו; חודשיים לאחר פציעת השריר ברגל, תאי הגזע בשרירי הרגל השנייה היו כבר בדפוס המתילציה שאמור להוביל להתמיינותם, ושינוי אפיגנטי זה נשמר זמן רב לאחר הפציעה. לדברי ד”ר פאליק מיכאלי, “גילינו שמערכת האפיגנטיקה זוכרת את השינוי שהתרחש עקב הנזק. זיכרון אפיגנטי זה מאפשר לשרירים להתמודד הרבה יותר טוב עם הנזק הבא. כלומר, המערכת האפיגנטית גורמת לגוף להקשיב לסביבה ולהשתנות כך שיהיה מוכן להתמודד בהצלחה עם הנזק הבא”.