שיתוף פעולה מהגיהינום

כתיאולוגים, הסכולסטים חקרו את רובדי הקיום השונים. בין היתר התעניינו בתנאים שבהם יצורים תבוניים מצליחים לשתף פעולה זה עם זה, ובהם בני אדם, מלאכים, ומלאכים שמרדו באלוהים – משמע שדים – שמנהיגם היה השטן, לוציפר. יחדיו נלחמו נגד אלוהים והמין האנושי. לפי התפיסה המקובלת בקרב התיאולוגים הסכולסטים בימי הביניים, לוציפר היה המלאך הבכיר ביותר, היצור המושלם בבריאה. בשלב מסוים קרא תיגר על אלוהים והפך למנהיג השדים. “לפי כמה תיאולוגים נוצרים, לוציפר קינא באלוהים ורצה לשלוט במקומו. תיאולוגים אחרים גרסו כי הוא נעלב שאדם (ישו) נבחר לגאול את האנושות ולא הוא כאחד מן המלאכים. כך התפתח המרד שלו ואליו הצטרפו מלאכים נוספים”, מסביר פרופ’ דניאל שוורץ מהמחלקה למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

פרופ’ שוורץ חוקר את ההיסטוריה של האתיקה והמחשבה הפוליטית ואחד מענפי המחקר שלו מתמקד באירופה הקתולית של המאה ה-16 וה-17. “במאות אלו הייתה פריחה גדולה של המחשבה התיאולוגית והמוסרית”, הוא אומר. “הסכולסטים המאוחרים דנו בשאלות מעניינות, שמעסיקות אותנו גם כיום. למשל, צדק ומלחמה, אתיקה, הגנה עצמית וגבולות הציות”.

במחקר שביצע באחרונה, בסיוע מענק מחקר מהקרן הלאומית למדע,  ביקש פרופ’ שוורץ לבדוק כיצד לפי הסכולסטים, יכלו השדים כיצורים בעלי רוע מוחלט, לשתף פעולה כדי לנהל את מלחמתם נגד אלוהים והאנושות. עיסוק זה בשדים מפנה לשאלה שרלוונטית גם לימינו: עד כמה שנאה משותפת יכולה לייצר שיתוף פעולה מוצלח. “לפי אריסטו, חברות מכל סוג, גם אישית וגם פוליטית, מצריכה מינימום של מידות מוסריות, למשל תום לב. הסכולסטים לכאורה כפרו בעיקרון זה כאשר הניחו ששיתוף פעולה יכול להתקיים בהיעדר כל מידה טובה ועל אף שנאה הדדית בין משתפי הפעולה. השדים, יצורים אנטי-חברתיים, הצליחו לרסן את הרוע והשנאה שלהם זה כלפי זה, כדי להילחם באויב משותף”, מסביר פרופ’ שוורץ.